מהי מלחמת העצמאות?

מלחמת העצמאות או מלחמת השחרור - המלחמה לעצמאות ישראל, פרצה עקב התנגדותם של ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב להחלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הערבים פעלו למנוע את הגשמת ההחלטה ולהגיע לשליטה ערבית על הארץ. ערביי ארץ ישראל החלו בלחימה מיד לאחר החלטת עצרת האו"ם, כשהם נעזרים בכוחות בלתי סדירים שבאו מבחוץ. מדינות ערב הצטרפו למלחמה, עם צבאותיהן הסדירים, בפלישה למדינה שזה עתה הוקמה, מיד עם הכרזת העצמאות. המדינה שהוקמה במהלך המלחמה כוננה ממשלה זמנית, נקבעו סדרי שלטון ומשפט והכוחות הלוחמים שנקראו מיום הכרזת המדינה בשם "כוחות המגן" הוכרזו ב 26 במאי 1948 כצבא ההגנה לישראל. המלחמה הסתיימה בנצחונו של צה"ל, שהדף את צבאות ערב והרחיב את תחום המדינה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת עצרת האו"ם.

מדיניות הפינוי של הבריטים ומאפייניה:
כוחות הבריטים בארץ: הצבא הבריטי בארץ מנה כ-100,000 איש: הצבא הבריטי כלל 72 אלף חיילים; כוחות חיל האויר הבריטי - 5,100 חיילים; הלגיון הערבי - 7,400 חיילים (כוח ערבי); חיל הספר - 3,000 חיילים (כוח ערבי); משטרה בריטית - 4,100 חיילים; אנשי הצי מלכותי 130 חיילים.
הכוחות הבריטיים שהו במחנות צבא בצריפין, רפיח, חיפה וירושלים. לבריטים היו נקודות משטרה ששלטו על הדרכים הראשיות, כמו: לטרון, הקסטל, נבי-ישע, עיראק-סודאידן (ליד קריית גת).

עמדת הבריטים ביחס להחלטת עצרת האו"ם: הבריטים היו נאמנים להחלטתם שלא לעזור בהקמת המדינה היהודית והערבית. עם קבלת ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית הם רצו שבארץ ישרור תהו-ובוהו. הבריטים לא חשבו לקיים את מה שהוחלט בעצרת האו"ם בדבר העברת השלטון בארץ ישראל לידי האו"ם (מנהלת מעבר מטעם האו"ם) וכן לא היו מוכנים להעביר את השלטון לידי היהודים.

המדיניות הבריטית בארץ עד הפינוי: הבריטים אבטחו את הדרכים לצורכיהם. הם המשיכו בחיפושיהם אחר נשק אצל היהודים והמשיכו המרדף אחרי חברי ההגנה ובאיתור מעפילים. יש לציין כי הבריטים בתהליך פינוי הארץ העבירו לערבים נקודות מפתח, כמו תחנות משטרה, ששכנו על הדרכים המרכזיות, מסרו לידי הערבים נשק שהחרימו מידי היהודים, העבירו את אזור מחנה צריפין לידי הערבים, לא סייעו ליישוב היהודי והתעלמו ממתקפות הערבים על היישוב.

הכוחות הלוחמים והערכותם:
הכוח הערבי המקומי: הכוח הערבי היה מורכב מכוח מקומי (כנופיות) ומכוחות של מתנדבים. הכוח המקומי כלל: כנופיות באזורים שונים, כמו כוחותיו של קאדר אל חוסייני שפעלו באזור ירושלים והרי חברון, כנופייתו של חסן סלמה שפעלה באזור רמלה-לוד, והלגיון הערבי שכלל שלושה גדודים של חיילים מאומנים על ידי הבריטים.
כוחות המתנדבים היו: "חיל ההצלה", שבראשו עמד פאוזי אל קאוקג'י שפעל בצפון, ומתנדבים של "האחים המוסלמים" שפעלו בדרום הארץ. כמו כן פעלו ארגוני ה"נאגדה" וה"פתאוה" שהיו ארגונים צבאיים למחצה.
הכוחות הערבים נשענו על כוחות כפריים שגויסו מיד בשיטת הפעזה (ההזעקה). כאשר הוחלט להתקיף ישוב עברי או שיירה יהודית גוייסו כוחות אלה. "הליגה הערבית" ציידה אותם בכסף ובנשק.
יש לציין כי הערבים נהנו לא אחת מסיוע בריטי, וזאת כאשר חיילים בריטים ערכו חיפושי נשק אצל היהודים והעבירו אותו לערבים.
מטרות הערבים: להכשיל את ביצוע תוכנית "החלוקה" עוד בטרם צאתה אל הפועל על ידי יצירת תהו ובוהו בארץ וכך תושג מטרת הערבים - ביטול תוכנית החלוקה. (הערבים לא היו מוכנים לסבול את חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית).
יתרונות הערבים:

1. יישובי הערבים שכנו על הדרכים המרכזיות בארץ וכך יכלו למנוע מעבר של מכוניות ושיירות לערים ולישובים היהודים.
2. הערבים אכלסו שטחים רבים בארץ באופן צפוף וכך יכלו "לחנוק" את הישובים העבריים המבודדים.
3. הערבים נהנו מעזרתם של הבריטים.

1. פגעו בתחבורה היהודית.
2. פגעו במרכזי הישוב היהודי בכדי לזרוע בהלה.
3. פתחו במלחמה בערים המעורבות וצלפו על שכונות יהודיות.
4. תקפו ישובים עבריים מבודדים שהיו בלב ליבו של הישוב הערבי.
5. פגעו בתשתית הכלכלית של היישוב היהודי.
6. הערבים קיבלו סיוע ממשלת המנדט בנשק וכן קיבלו שליטה על הדרכים המרכזיות בארץ.
7. הערבים קיבלו סיוע מכוחות מתנדבים שהגיעו מארצות ערב וכן קיבלו נשק וסיוע צבאי מארצות ערב.

• "משטרת הישובים" בה היו כ-1792 חיילים;
• הפלמ"ח - 2,100 חיילים ו-1,00 אנשי מילואים המאורגנים ב-15 יחידות. כוחות הפלמ"ח היו מפוזרים בכל הארץ: בעמק יזרעאל, עכו ובית שאן; בנגב הצפוני, שפלה, שרון והדרך לירושלים; בגליל, עמק הירדן והחולה; באזור השרון הצפוני והכרמל.
• החי"ש - חיל השדה שכלל 9,500 חיילים.
• החי"מ - חיל המשמר שכלל 32 אלף חיילים.
• גדנ"ע - גדודי הנוער- נערים מגיל 14-17 שהועסקו בתפקידי קשר, אבטחה, חובשות ושירותים חיוניים.
• האצ"ל מנה כ-3,000 חיילים.
• הלח"י מנה מספר מאות לוחמים.
• משוחררי הבריגדה - 27 אלף חיילים בעלי רקע צבאי שהגיעו ארצה ערב ביצוע "תוכנית ד'".
• הגח"ל - גיוסי חוץ לארץ (אנשים שעברו אימונים צבאיים עוד במחנות העצורים בקפריסין ובמחנות בגרמניה ועם הגעתם לארץ הצטרפו ליחידות הקרביות).
• המח"ל - מתנדבי חוץ לארץ. אף הם הגיעו ארצה ערב ביצוע "תוכנית ד'". היו אלה מתנדבים יהודים בעלי נסיון צבאי משירותם בצבאות השונים במלחמת העולם השניה.
• ש"י - שירות ידיעות - השירות עסק באיסוף ידיעות מודיעין צבאי על האויב.
• הפלי"מ - כ-350 ימאים שלקחו חלק בכל הפעולות הימיות.
• הגרעין האווירי - גרעין זה היה מרוכז סביב חברת "אוירון" שהוקמה על ידי הסוכנות לצורכי פיתוח של הטייס האזרחי. בשנת 1946 החלו לשלב באימונים טיסות צבאיות כמו סיורים וצילומים לפי דרישות מטה "ההגנה". הם הניחו את היסוד לקשר אווירי בין הישובים. היו להם תשעה מטוסים קלים וארבעים טייסים.
• נושא החימוש - נשק הושג בכל מיני דרכים, אם בגנבה ממחסני הצבא הבריטים, פעולות רכש סודיות בחו"ל ותע"ש (תעשייה צבאית).

1. לאבטח את גבולות החלוקה.
2. לאבטח את היישוב בכל חלקי הארץ.
3. לאבטח את הפעילות של המשק העברי והחיים בערים המשותפות.
4. להתכונן לקראת יציאתם של הבריטים מן הארץ.
5. להרחיב במהירות המרבית את הכוח הלוחם של היישוב.
6. להכין תוכניות הגנה והתקפה שיבטיחו עמידה בפני התוקפנות הערבית.
7. להשיג נשק - זו הייתה הבעיה הקשה ביותר. אי לכך נעשו פעולות רכש במדינות שונות באירופה באמצעים הדלים של היישוב.

1. למנוע מהערבים כיבוש שטחים אשר יפגעו בהקמת המדינה היהודית ולבנות את הכוח הצבאי היהודי.
2. לא להתקל בכוחות הבריטיים הנמצאים עדיין בארץ.
3. לכבוש נקודות אסטרטגיות.
4. לא לנטוש שום יישוב עברי.

1. להטיל מצור על תל אביב וחיפה ולנתק את ירושלים.
2. למנוע מעבר בדרכים הראשיות על מנת לנתק את הקשר בין היישובים היהודיים וזאת על הקמת מחסומי דרכים ומניעת כלי רכב יהודים.
3. הכוחות הערביים היו כנופיות צבא ההצלה של קאוקג'י, כוחות העזר של שישקלי ו"האחים המוסלמים" שפעלו בדרום הארץ.

סוגי הלחימה:
הלחימה על דרכי התחבורה:

• 30/11/1947 - אוטובוס שהיה בדרכו מנתניה לירושלים הותקף ליד שדה התעופה בלוד.
• 14/12/1947 - הלגיון תקף שיירה יהודית לבן שמן, 14 אנשי "הגנה" נהרגו.
• 22/1/1948 - טנדר שאיבטח את הדרך בכביש מקווה-ישראל - ירושלים הותקף, שבעת הנוטרים שבטנדר נרצחו.
• 17/3/1948 - שיירה ערבית שהובילה נשק לחיפה הושמדה ליד קרית-מוצקין על ידי הכוחות העבריים.
• 28/3/1948-27 - שיירת נבי דניאל, שיירה גדולה שהצליחה להגיע לכפר עציון הותקפה בשובה לירושלים ליד נבי דניאל. אנשי השיירה עמדו מול אלפי ערבים עד שנחלצו על ידי הבריטים. הלוחמים נאלצו להשאיר בשטח את כל המכוניות והנשק שעמדו לרשותם.
• 28/3/1948 - שיירה שיצאה מנהריה ליחיעם הותקפה ליד קיבוץ יחיעם והושמדה. 42 מלוויה נהרגו, והגליל המערבי נותק.

• 31/11/1947 - המרכז המסחרי בירושלים הועלה באש על ידי פורעים ערבים.
• 8/12/1947 - התקפה על שכונת "התקווה" בתל אביב. ההתקפה נהדפה.
• 29/11/1947 - עשרות יהודים נרצחים ליד בתי-הזיקוק בחיפה.
• 31/11/1947 - "ההגנה" ביצעה פעולת עונשין בכפר בלאד-א-שייך, בסיס מבצעי הרצח בבתי-הזיקוק שבחיפה.
• 22/2/1948 - מכוניות תופת הוכנסו לרחוב בן יהודה בירושלים על ידי עריקים מהצבא הבריטי וגרמו ל-40 אבדות בנפש ולמאות פצועים. " 11/3/1948 - מכונית תופת התפוצצה בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים וגרמה לאבדות ולהרס.

• 10/1/1948-9 - התקפה ערבית על כפר סולד, ההתקפה נהדפה.
• 14/1/1948 - התנגשות ליד כפר יבנה. רמת רחל הותקפה, ההתקפה על כפר אוריה נהדפה. התקפתו של קאדר אל-חוסיני על גוש עציון נהדפה.
• 15/1/1948 - שיירת הל"ה - מחלקה של ל"ה לוחמים שחשה לעזרת "גוש עציון" נפלה בקרב גבורה. [רועה ערבי גילה אותם והם נכנסו למארב].
• 20/1/1948 - התקפה על קיבוץ יחיעם על ידי כנופיה מאורגנת של צבא ההצלה הערבי - נהדפה.

1. חלקים נרחבים של השטח שהוקצה למדינה היהודית היו תחת איום ערבי חמור.
2. גושי ישובים היו מנותקים לחלוטין. כמו: הגליל המערבי, יישובים בנגב, ויישובי גוש עציון.
3. הערבים שלטו על עורקי התחבורה הראשיים בארץ ובמיוחד על המבואות לערים המרכזיות: ירושלים, תל אביב וחיפה.
4. אי הרצף במפת ההתיישבות היהודית.
5. חלקים נרחבים של הערים המעורבות - חיפה, ירושלים, צפת, טבריה מותקפים ונתונים היו בטווח האש של האויב הערבי.

1. הכשלונות של שיירת נבי דניאל, שיירת החולה ושיירת יחיעם.
2. מספר האבדות עד סוף 1948 הגיע ל-1,200 הרוגים.
3. פחד מפני נסיגה מהחלטת מועצת הבטחון על תוכנית החלוקה. המצב בארץ הביא את ארה"ב להודיע כי היא מתכוונת לסגת מתמיכתה בתוכנית "החלוקה" והציע כתחליף משטר נאמנות.
4. הצורך להפגין את יכולת הקיום העצמאית של היושב ולמנוע נסיגה מדינית מתוכנית "החלוקה".
5. לאור המצב נוצר צורך דחוף לעבור לקו פעולה התקפי ולא הגנתי.
6. הצורך ליצור רצף טריטוריאלי כדי לאפשר ליישוב היהודי להתכונן בפני פלישה של צבאות ערב. היה ברור כי צבאות ערב יפלשו אחרי הכרזת המדינה.
7. הגעת משלוחי נשק ראשונים.
8. הצורך להעביר לירושלים הנצורה מזון ואספקה.
9. התקרבות מועד פינוי הבריטים את הארץ ועל כן הוחלט להפעיל את "תוכנית ד'".

מבצעים חשובים בשלב זה:
מבצע "נחשון" (3/4/1948):
ב-1/4/1948 הוחלט על מבצע "נחשון". דוד בן גוריון החליט לרכז כוח של כ-1,500 לוחמים בפיקודו של שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי" באזור יער חולדה לצורך ביצוע המבצע. מטרת המבצע הייתה - פריצת הדרך לירושלים והשתלטות על הכפרים הערבים שלאורך הדרך. למבצע קדמו שתי פעולות: האחת - כיבוש "הקסטל"; והשניה - פיצוץ מפקדתו של חסן סלמה שליד באר יעקב.
במהלך מבצע "נחשון" ב- 3/4/1948 השתלטו כוחותינו על הכפרים הערביים, בסביבת חולדה ודיר מוחזין, כפרים שהעמידו לא אחת מחסומים בדרך לירושלים. במהלך המבצע הצליחו להעלות שלוש שיירות גדולות לירושלים. השיירות הביאו עמם ציוד, מזון ונשק לנצורים בירושלים. הדרך לירושלים הייתה פתוחה פרק זמן קצר.
במהלך מבצע "נחשון" ארעה פרשת דיר-יאסין, בה כוח של אנשי אצ"ל ולח"י מירושלים תקפו את הכפר דיר יאסין. בכפר נהרגו לוחמים ערביים, אך גם נשים וילדים. לפרשה זו היה הד רב בכל העולם והפרשה ידועה בפי הערבים כ"טבח דיר-יאסין". פרשה זו גרמה נזק ליישוב היהודי והפכה לסמל למאבק הפלסטיני בעתיד.
משמעות מבצע "נחשון":

1. היוזמה עברה לידי הכוחות היהודיים.
2. פעולה זו סימלה מעבר לשיטת כיבו והחזקת שטחים כבושים.
3. במהלך המבצע הובסו כוחותיהם של חסן סלמה וקאדר אל-חוסני.
4. במקביל למבצע הובסו כוחותיו של קאוקג'י באזור משמר העמק.
5. פרשת "דיר יאסין" השפיעה על ערביי ישראל והחלה בריחתם מהארץ.
6. לירושלים הגיעה אספקה שעזרה לתושביה המנותקים להחזיק מעמד בהמשך.

מבצע "יפתח" (28/4/1948 - 28/5/1948):
מטרת המבצע הייתה לשחרר את הגליל העליון ואת צפת וליצור קשר טריטוריאלי בין הישובים היהודיים בגליל ובמקביל לתפוס שליטה על הדרכים בגליל. הבריטים מסרו לידי הערבים את מצודת נבי ישע, את משטרת הר-כנען ואת משטרת העיר צפת ולכן ישובי הגליל היו בסכנה קיומית.
במבצע "יפתח" תפסו כוחות ההגנה את משטרת ראש פינה, המחנה הצבאי שליד ראש פינה ואת שדה התעופה מחניים, אשר הבריטים התכוונו למסור לידי הערבים. במבצע "יפתח" כבשו כוחות "ההגנה" את נבי ישע ועין זיתים ופרצו לרובע היהודי בצפת. כוחות אלה השלימו את כיבוש צפת ב-12/5/1948. במקביל כבשו הכוחות את קדש ומלכיה. עקב מבצע זה ערביי הגליל העליון החלו להמלט בהמוניהם למדינות ערב הסמוכות.

נפילת גוש עציון:
גוש עציון כלל ארבעה ישובים: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. היישובים שכנו לא רחוק מן העיר חברון. בגוש עציון חיו כ-500 יהודים.
בחודש ינואר 1948 החלו מתקפות ערביות על הגוש. קאדר אל-חוסיני בראש כנופייתו וערביי הסביבה התקיפו את הישובים. "ההגנה" חשה לעזרה וההתקפה נהדפה.
שיירת הל"ה: לאור המצב הקשה של הגוש החליט מטה "ההגנה" בירושלים לשלוח עזרה לגוש ובליל שבין ה-15-16 בינואר 1948 יצאה מחלקה של 38 בחורים לגוש בפיקודו של דני מס. המחלקה יצאה מהר-טוב דרך עמק האלה ומשם התכוונו להגיע לגוש עציון. במהלך ההליכה אחד הלוחמים נקע את רגלו ואז חזרו שלושה לוחמים להר-טוב ושאר 35 הלוחמים המשיכו בדרכם לגוש עציון. למחרת נמצאו כולם הרוגים. עד היום לא ברור מי ראה אותם והזעיק את כל הכפריים בסביבה והללו תקפו את הל"ה וכולם נהרגו.
שיירת נבי-דניאל: ב-26/3/1948 הוחלט לשלוח עזרה נוספת לגוש. התארגנה שיירת אספקה לגוש. כ-50 משאיות מזון וציוד מלווים ב-12 משוריינים יצאו לגוש. השיירה אכן הגיעה לגוש. בדרכה חזרה לירושלים נתקלו בכפריים שחסמו את הדרך. התפתח קרב יריות, חלק מאנשי השיירה הצליחו לשוב לגוש. הבריטים התערבו לאחר פרק זמן. בקרב זה נהרגו 15 לוחמים יהודיים וכל הנשק וכלי הרכב הושארו במקום.
נפילת גוש עציון: המתקפה הגדולה על גוש עציון החלה ב-12 במאי 1948. הלגיון הערבי הפעיל משוריינים וארטילריה כבדה. אנשי גוש עציון הצליחו להחזיק מעמד יומיים וב-13 במאי נפל גוש עציון לידי הלגיון הערבי . עם כיבוש גוש עציון ביצע הלגיון הערבי טבח באנשי הגוש. נרצחו 127 יהודים. למחרת ב-16/5/1948 נפלו שלושת הישובים האחרים: משואות יצחק, עין צורים ורבדים ו-300 חברי הישובים בגוש נפלו בשבי הירדנים.

המפנה במלחמה מאפריל 1948 עד 14/5/1948:
ההישגים עד השלב הנוכחי בקרבות:

1. בשלב הזה הצליחו כוחות המגן העבריים לכבוש את טבריה (במבצע "יפתח"), חיפה (22/4/1948), צפת (במסגרת מבצע "יפתח"), עכו (בסוף מאי הסתיים כיבושה) ויפו (במבצע "חמץ").
2. נכבשו כמאה כפרים ערביים.
3. עכו כותרה ונכבשה במהלך חודש מאי 1948.
4. הכוחות הערביים, הכנופיות הערביות וצבא ההצלה נחלו כישלונות רבים.
5. היהודים איבדו עד כה כ-2,000 לוחמים
6. גוש עציון נפל ערב ההכרזה על המדינה.
7. נערכו 11 מבצעים: "נחשון", "הראל", "יבוסי", "מכבי", "קלשון" בירושלים; "מטאטא", "יפתח" ו"בן עמי" בגליל; "אברהם" ו"ברק" בדרום ומבצע "חמץ" לשחרור יפו.

1. לכוחות הערבים לא הייתה תוכנית קרב מגובשת, כל כנופיה פעלה באזורה וללא תיאום.
2. העורף הערבי לא היה בנוי למלחמה והתמוטט מיד עם הקרבות הראשונים.
3. הערבים לא ניצלו את שליטתם במקומות שהבריטים העבירו לידיהם.
4. רבים מהתושבים הערבים העדיפו לברוח מהארץ.

1. ליהודים הייתה תוכנית לחימה ברורה - "תוכנית ד'".
2. העורף היהודי בערים, הקיבוצים והמושבים השתלב במערך הלחימה וההגנה כאחד.
3. היכולת לפעול במהירות בכל עת ובכל מקום.
4. הרמה הגבוהה של הפיקוד הצבאי והמנגנון הארגוני.
5. אומץ ליבו של הלוחם העברי הנלחם על ביתו.

1. חשש לפגיעה באינטרסים אמריקניים במזרח התיכון.
2. מצב הלחימה בארץ - נראה היה לאמריקנים כי הערבים ינצחו ולכן היה עדיף לדחות מבחינה יהודית את ההכרזה על הקמת המדינה.
3. אי רצונם לשלוח צבא אמריקני לאזור.

1. הנשיא טרומן פעל בניגוד לעמדת משרד החוץ האמריקני ופעל במקרה זה שלא בתאום עם משרד החוץ.
2. הנשיא האמריקני נפגש עם ד"ר ויצמן והבטיח לו תמיכה במדינה הצעירה.
3. נקיטת יוזמה צבאית יהודית וההצלחה לכבוש שטחים על ידי הכוחות היהודיים הביאה לשינוי בעמדת הנשיא האמריקני.
4. הפחד האמרקיני שהרוסים יקדימו את האמריקנים בהכרה במדינת ישראל.

1. נוצר רצף טריטוריאלי מהגליל ועד הנגב, הדבר הבליט את הקיום הפיסי של המדינה החדשה.
2. מצב היישוב ומצב כוחות המגן. על פי דיווחי ראשי "ההגנה" ידין וישראל גלילי היה נחות לעומת הערבים, אף על פי שהגיע נשק מצ'כוסלובקיה ואנשי גח"ל ומח"ל הגיעו אף הם לעזרת היישוב.
3. נפילת גוש עציון האפילה על שאר הנצחונות. יש לזכור כי הנגב היה עדין מנותק וירושלים הייתה במצור. דברים אלה השפיעו קשות על היישוב ולכן הייתה בקשה לדון בשביתת נשק על מנת שהישוב יוכל להתארגן.

כאמור, דוד בן גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל ביום ו', ה-14 במאי 1948, ערב ה 15 במאי, שבו על פי החלטת עצרת האו"ם הסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל. מיד, ללא כל שהות, מתן ארכה או אולטימטום, פלשו 5 צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק ומצרים ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. ככל שהיו רוב מדינות ערב נחשלות מבחינה חברתית וטכנולוגית, הרי צירוף מתקפה בו זמנית של 5 צבאות סדירים, מצויידים בחיל שריון ובארטילריה, נעזרים בכוחות חיל הים והאויר של מצרים. בנוסף לכך, הלגיון הערבי הירדני היה כח צבאי מהמעולים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי וקציניו עברו הכשרה בבתי ספר לקצינים בבריטניה או בהדרכת קצינים בריטים בירדן. היה זה אתגר צבאי כבד למדינה הצעירה ולצבאה. הכח הישראלי, שניצב מול הפלישה, נפל בציודו ובחימושו מן הכח התוקף. חלק חשוב בבלימה נטלו הישובים ששכנו בקו החזית מול כוחות הערבים העדיפים, כדגניה, משמר הירדן, גשר, נגבה ויד מרדכי, שעמדו בגבורה במצור ובקרב. חלקם כמסדה ושער הגולן ננטשו, ואילו ניצנים, יד מרדכי, ומשמר הירדן נפלו בידי האויב. בלימת ההתקפה במשך קרוב לחודש ימים מיום הפלישה ועד ליום תחילת ההפוגה, הייתה הישג כביר למדינה, תושביה וצבאה.

דקה לאחר חצות ב-15 במאי 1948 חצה הצבא המצרי את גבול בדרום בכח של 10,000 חיילים ונכנס בו ביום לעזה. החל מהשעה 6 בבוקר עברו 6 גלי מטוסים מעל תל אביב, והפציצו את הנמל ואת שדה התעופה. המטוסים המצרים נתקלו באש נגד מטוסים מתותחים שפורקו לילה קודם מספינה ו-2 מהם הופלו. למרות האבדות, המשיכו המטוסים המצרים בהפצצת אזורי מגורים.

בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, האחד נע מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והשני נע דרך באר שבע לחברון ולירושלים. עקב רצונם לנוע במהירות לכיוון תל אביב, לא התעכבו המצרים על הישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ יד מרדכי שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר 5 ימי לחימה. הטור המצרי התקדם לעבר איסדוד (כיום אשדוד) ונעצר ליד גשר שפוצץ ע"י חטיבת גבעתי והתקדמותו נבלמה. מאז נקרא הגשר "עד הלום".

מטוסי מסרשמיט מדגם Bf-190 של חיל האויר הישראלי, שרק הגיעו לארץ מפורקים לחלקים והורכבו במהירות, הוזנקו לעבר הטור המצרי. הנזק שגרמו לא היה רב אך המצרים לא המשיכו את מסעם. כוחות ישראל תקפו את הטור המצרי בתחילת חודש יוני, במסגרת מבצע פלשת, שנועד לפרוץ את הדרך לישובים המנותקים בנגב. ההתקפה נכשלה, אך המצרים לא חידשו שוב את התקדמותם לכיוון תל אביב, אלא פנו לתקיפת הישובים הנצורים בנגב. קיבוץ ניצנים נפל בידי המצרים, אך נגבה ושאר הישובים החזיקו מעמד.

צבא סוריה זרם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח והחל בתקיפה של קיבוצי דגניה א' וב' בכוחות שריון ובסיוע ארטילרי. טנק סורי שחדר לדגניה נבלם באמצעות בקבוק מולוטוב. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה, כח ארטילריה של 2 מתוך התותחים הראשונים, "נפוליונצ'יקים" קלים ומיושנים מתוצרת צרפת, שאך זה הגיעו ארצה, שהועלו לעבר הסורים מעל רכס פוריה. הסורים תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפה על עין גב נהדפה אך משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה הלכו בשבי. כוחות צבא ההצלה, שלחמו בגליל עוד לפני הכרזת המדינה, תפסו משלטים בגליל התחתון. צבא לבנון פלש לגליל העליון וכבש את משטרת נבי יושע ואת מלכיה. התקפה של צה"ל על העיר ג'נין נהדפה במחיר אבידות רב.

צבא ירדן (שנקרא אז הלגיון הערבי) נלחם באזור ירושלים. כוחותיו תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. 3 נסיונות בקרבות עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח שאיפשר דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה, שנסללה תוך כדי המלחמה ואיפשרה נתיב פתוח לירושלים שלצדו הונח צינור שהזרים מים לעיר. הרובע היהודי בעיר העתיקה נשאר מנותק, ונסינות פריצה אליו נכשלו. הר ציון נכבש ע"י כוחות ישראלים וממנו נעשתה פריצה נוספת לעבר הרובע היהודי שנכשלה. ב-28 במאי נכנע הרובע היהודי לתוקפיו, לאחר שנפלו רבים ממגיניו ותחמושתו אזלה. אנשי הרובע הלכו בשבי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח ג'ראח, אך נבלם מהתקדמות נוספת. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדנים ומצריים שהגיעו מחברון, הקיבוץ עבר מיד ליד עד שהוכרע הקרב ונשאר בידי כוחות ישראל.

גם עיראק, שלא היה לה גבול משותף עם ישראל, נטלה חלק בלחימה, כח משלוח עיראקי פלש לאזור קיבוץ גשר ותפס את תחנת הכח בנהרים. נסיונו לכבוש את גשר נכשל.

הקמת צה"ל ופירוק המחתרות:
פקודת הקמת צה"ל: ב- 26/5/1948 הוכרז בפקודה מס' 4 - פקודה בדבר הקמת צה"ל. בפקודה נאמר כי צה"ל יהיה מורכב מחילות יבשה, ים, ואוויר; צה"ל ינהיג גיוס חובה בשעת חירום; כל מתגייס ישבע אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסכמים.
צה"ל הושתת כולו על בסיס ארגון ההגנה, רמטכ"ל ההגנה וחברי מטכ"ל ההגנה הוסיפו לשמש בתפקידיהם, 6 חטיבות ההגנה גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, קרייתי ועציוני ו 3 חטיבות הפלמ"ח הראל, יפתח והנגב, היו לחטיבות צה"ל והשרותים השונים של ההגנה הפכו לחיילות צה"ל. בהמשך הוקמו 3 חטיבות חדשות, חטיבת עודד, חטיבה 7 הממוכנת וחטיבה 8 המשוריינת. הוכרז גיוס חובה והמתגייסים עברו אימון צבאי כהכנה להשתתפותם בקרבות.

פירוק המחתרות: משהוקם צבא ההגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי זולת צה"ל וב-1 ביוני 1948 חתם ראש אצ"ל מנחם בגין בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי אצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון הלח"י נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל.
הפלמ"ח (זרוע של "ההגנה") הפך להיות חלק מצה"ל (היה ויכוח לגבי פירוקו) ואליו הצטרפו שאר המחתרות - אצ"ל ולח"י.
בהתאם לפקודה מס' 4 - נחתם הסכם בדבר פירוק האצ"ל בין ישראל גלילי ומנחם בגין מפקד האצ"ל. תהליך הפירוק לקח כחודש ימים. יש לציין כי בזמן תהליך הצטרפות האצ"ל לצה"ל הייתה פרשת "אלטלנה" [ראה בהמשך].
הלח"י הצטרף לצה"ל בתאריך 28/5/1948. פקודת הפירוק ניתנה על ידי ילין מור, מפקד הלח"י. לא כל חברי הלח"י הצטרפו לצה"ל, אבל רצח שליח האו"ם לאזור, הרוזן ברנדוט, הביא לפרוק הסופי של הלח"י והאצ"ל בירושלים.

ההפוגה הראשונה:
לקראת תום חודש הפלישה היו שני הצדדים זקוקים להתאוששות. צה"ל היה זקוק להתארגנות ולאימון מגוייסיו החדשים. הפלמ"ח סבל אבידות רבות והיה עליו לקלוט מגוייסים רבים. בירושלים נותר מלאי מזון לימים ספורים בלבד. הפולשים מצדם סבלו אבידות כבדות בסדר גודל של כ-2,000 הרוגים וכ-3,500 פצועים.

מועצת הבטחון של האו"ם, שכל עת המלחמה גילתה מעורבות בשאלת ארץ ישראל, הגבירה את המאמץ להביא את הקרבות לידי סיום, ובמקום קריאות בלתי מחייבות הוציאה צו הדורש משני הצדדים להסכים לנסיגה - ולא, יוטלו סנקציות על הצד המסרב. ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם הרוזן פולקה ברנדוט להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת 4 שבועות.

הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב נפסקו מיד, אולם "צבא ההצלה" תפס משלטים בגליל התחתון. כן נותרה עדיין מובלעת צבאית בריטית דרומית לחיפה במחנות שבסביבת טירה (כיום טירת הכרמל) והבריטים ניסו להעבירם לידי הערבים, אך משקיפי האו"ם מנעו זאת מהם. סכנה זו חלפה ב-30 ביוני 1948 עם יציאתו של החייל הבריטי האחרון מנמל חיפה. ב-26 ביוני 1948 תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה ולהמשיך להעביר אספקה לנגב בדרך האויר.

באמצע ההפוגה ב-22 ביוני 1948 פרץ משבר פנימי רציני - פרשת אלטלנה. בהסכם עם האצ"ל מה-1 ביוני 1948, התחייב האצ"ל שלא להביא עוד נשק מחו"ל. בפרשו את המונח "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל" שבהסכם, בהם התחייב האצ"ל שלא לפעול, לא חל על כוחות האצ"ל בירושלים, אשר לדבריו הנשק שבספינה מיועד להם. טענת האצ"ל נסמכה על כך שבירושלים, שבאותה עת, עקב סיבות מדיניות, טרם הוכרזה עדיין כחלק ממדינת ישראל. לכן, הוסיף האצ"ל להתקיים כאירגון צבאי עצמאי בירושלים. התקווה, כי עם הקמת צה"ל ושילובם בו של אנשי האצ"ל והלח"י, יבוא הקץ על המחלוקת שפילגה את הישוב טרם הכרזת המדינה, נכזבה כאשר התברר כי ספינת נשק של האצ"ל אלטלנה מתקרבת לחופי הארץ. ממשלת ישראל ראתה בכך הפרת ההסכם מצד האצ"ל וגם הסתבכות מדינית באשר הסכם הפסקת האש כלל איסור על הבאת נשק לארץ בתקופת ההפוגה. כשניסו אנשי אצ"ל לפרוק את הנשק בחוף כפר ויתקין, הציג צה"ל אולטימטום לאצ"ל למסור את הנשק לצה"ל. אצ"ל סירב ופרץ עימות מזויין בו נגרמו לאצ"ל אבידות בנפש ואנשיו נאלצו להכנע. למרות כניעתם של חלק מאנשיו, הצליחה הספינה להתחמק והפליגה לחוף תל אביב וניסתה לפרוק בו את הנשק. ראש הממשלה דוד בן גוריון נתן הוראה להפגיז את הספינה והיא עלתה באש וטבעה על מטענה. מנחם בגין הכריז על ביטול ההסכם וביטל את פקודתו לאנשיו להתגייס לצה"ל, אך על מנת למנוע מלחמת הוא חוזר בו כעבור ימים מספר, ביטל את הוראתו ואנשיו חזרו לשורות צה"ל. הממשלה מצדה שיחררה את אנשי האצ"ל שנעצרו באימות. בין כה לכה והמועד שנקבע לסיום ההפוגה הגיע.

בתחילת חודש יולי, בהתקרב מועד סיום ההפוגה, עשה האו"ם מאמצים רבים למנוע את חידוש הקרבות, אך מאמציו היו לשווא והקרבות התחדשו ב-8 ביולי 1948. במשך 10 ימים התנהלה לחימה עזה בכל החזיתות, כשהיוזמה היא בידי צה"ל. קרבות אלה קיבלו את הכינוי "קרבות עשרת הימים".

הצבא המצרי פתח בהתקפה לכיוון באר טוביה ונהדף. משלא עלה בידו להכניע את באר טוביה, התקיף את ג'וליס, אך נהדף גם משם. למרות זאת המשיכו המצרים בהתקפה, כשמטרתם ליצור חיץ בין דרום הארץ לבין הנגב ולאחר מכן לשוב ולתקוף את ישובי הנגב. צה"ל היה עתה מצוייד טוב יותר וחמוש בארטילריה ובנשק נגד טנקים. יחידת הקומנדו של חטיבת גבעתי "שועלי שמשון" ביצעה פשיטות רבות וגרמה למצרים אבידות רבות ולקחה בשבי שבויים רבים. כוחות צה"ל ערכו פשיטה נועזת על הכח המצרי שתקף את קיבוץ נגבה, אולם התקפה על משטרת עיראק סואידן נכשלה. המצרים ניסו לכבוש נקודות ישוב יהודיות, תקפו את בארות יצחק ואת גלאון ונהדפו. אבידות המצרים היו כבדות ובידי צה"ל נפלו כמויות רבות של שלל, אך הדרך לנגב נשארה חסומה.

בסיבוב קרבות זה זכו דווקא העיראקים להצלחה מסויימת כשהדפו את כוחות צה"ל מאזור הגלבוע.

ב-9 ביולי פתח צה"ל ב"מבצע דני" בהתקפה רבתי בסיוע טנקים ומשורינים, שמטרתה הייתה להרחיק את האויב מתל אביב ולהקל את הלחץ מעל ירושלים. במסגרת המבצע כבש צה"ל את נמל התעופה בלוד, שיחרר את בן שמן מן המצור וכבש את לוד ורמלה. צפון מערבה משם כבש צה"ל את מגדל צדק וראש העין מידי העיראקים והתקרב ללטרון מכיוון מערב.

בצפון הארץ פתח צה"ל ב"מבצע דקל" לשחרור הגליל התחתון מידי הכוחות הערבים שכללו את "צבא ההצלה", גדוד עיראקי וערב רב של מתנדבים ממדינות שונות. כוחות אלה פתחו בהתקפה נוספת על סג'רה, אך הונסו. צה"ל כבש את שפרעם, ציפורי והעיר נצרת. "צבא ההצלה" של פאוזי אל קאוקג'י נמלט ללבנון.

בגזרת ירושלים פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל הצבא המצרי דרומית מירושלים וכבש את עין כרם. בהתקרב מועד ההפוגה השניה נערכו שתי התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה. צה"ל תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. אך ההתקפות נהדפו ע"י האויב.

בחזית האוירית ביצע חיל האויר, במהלך עשרת הימים, גיחות רבות, כולל גיחות הפצצה ממטוסים כבדים מסוג B 17 (מבצרים מעופפים), שזה עתה הובאו ארצה. חיל האויר הפציץ אף את בירות ערב קהיר ודמשק ואת אל עריש. המצרים הגיבו על הפצצות אלה בהפצצת מטרות אזרחיות בתל אביב וגרמו לאבידות רבות. חיל הים נטל אף הוא חלק במערכה והפגיז מן הים את נמל צור ומטרות בחוף עזה. רק בגזרה הסורית לא נחל צה"ל הצלחה בעשרת הימים ו"מבצע ברוש" שנערך לכיבוש משמר הירדן, שנפלה בידי הסורים, נכשל.

לקראת תום עשרת הימים בשלו התנאים לקיום ההפוגה השניה.

ההפוגה השניה:
משך עשרת ימי הקרבות הוסיפה מועצת הבטחון של האו"ם לדרוש את חידוש ההפוגה, עד שנקטה בדרך של איום בסנקציות על הצדדים אם לא יפסיקו את האש. צה"ל לא רצה בהפסקת האש בעוד כוחותיו נמצאים בתנופת ההתקפה ובעמדת יתרון, אולם ממשלת ישראל נאלצה לציית להוראת מועצת הבטחון והערבים נחפזו לציית לה לאור מפלתם בעשרת ימי הקרבות. ב-21 ביולי נפסקו הקרבות מבלי שנקבע מועד לגמר ההפוגה.

בפני ממשלת ישראל ניצבה בימי ההפוגה השניה בעיה מדינית בדמות תכניתו של הרוזן ברנדוט המתווך מטעם האו"ם, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים. תכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה ע"י ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במו"מ ישיר לשלום מאידך. ממשלת ישראל נקטה בצעד מכריע כאשר ב-1 באוגוסט 1948 הכריזה רשמית על ירושלים כ"שטח מוחזק" ומינתה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של ירושלים. ב-17 בספטמבר 1948 נרצח הרוזן ברנדוט בירושלים ע"י חוליה מאנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה תקנות לחיסול הטרור, לח"י הוכרז כארגון טרור ורבים מאנשיו נעצרו.

ימים אחדים לאחר רצח ברנדוט התפרסם הדו"ח שהכין טרם מותו עבור מושב עצרת האו"ם שעמד להתכנס בפריס. הדו"ח הכיר, אמנם, במדינת ישראל כעובדה קיימת אך קרא למסירת הנגב לערבים, להחזרת הפליטים ולבינאום ירושלים. עצרת האו"ם שהתכנסה בפריס, החליטה שלא לדון בינתיים בשאלת ארץ ישראל, ככל הנראה עקב רצון האמריקאים לדחות את הדיון לחודש נובמבר לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית.

בתחום הצבאי נוצלה ההפוגה השניה להתארגנות חטיבות וחיילות צה"ל ואגפי המטכ"ל ובגיוס המוני של צעירים מבין הגל הגדול של העולים שהגיעו ארצה עם פתיחת שערי הארץ. גוייסו כ-30,000 איש בנוסף לכ-60,000 החיילים שהיו כבר מגוייסים בתום ההפוגה הראשונה. כן הונהגו לראשונה במהלך ההפוגה דרגות צה"ל שהוענקו לקציניו ולחייליו.

במהלך ההפוגה השניה הפרו המצרים פעמים רבות את הפסקת האש, הפגיזו בתותחים והפציצו מן האויר את ישובי הנגב. ב-15 באוקטובר 1948 שלח צה"ל, לאחר מתן הודעה מוקדמת למשקיפי האו"ם, שיירה לנגב. המצרים התקיפו את השיירה והיא נאלצה לחזור. בזאת הסתיימה ההפוגה השניה. צה"ל פתח ב"מבצע יואב", בהשתתפות כוחות רגלים ושריון, לפתיחת הדרך לנגב הנצור. נכבשה איסדוד (כיום אשדוד) ומג'דל (כיום אשקלון). 5 ימים לאחר פתיחת המבצע עברה שיירה ראשונה ללא הפרעה לישובי הנגב. צה"ל המשיך בתנופה וכבש את באר שבע וכפרים באזור בית ג'וברין בדרך לבית לחם וניתק את הכוחות המצריים שבדרום ירושלים מבסיסם בנגב. מבצע יואב נסתיים ב-22 באוקטובר לאחר שהושגו מטרותיו. בעקבות מבצע יואב נותק הקשר בין המצרים בעזה לבין בסיסם בכפר הערבי פלוג'ה, שכותרו במובלעת שכונתה "כיס פלוג'ה". החטיבה המצרית שכותרה הצליחה להחזיק מעמד, אך נסיונה לפרוץ את המצור נכשל ובמהלך הקרב כבש צה"ל את משטרת עיראק סואידן שהיוותה איום על קיבוץ נגבה במשך כל המלחמה.

בתום ההפוגה השניה התחדשו התחדשו גם הקרבות עם הלגיון הערבי בגזרת ירושלים, אך "מבצע יקב" שנועד לכבוש את רכס בית ג'אלה ולפריצת הדרך לגוש עציון ולהר חברון נכשל.

בחזית הצפון תקפו יחדות "צבא ההצלה" שיירה ישראלית בדרך לקיבוץ מנרה וכבש חלק מהאזור. בתגובה פתח צה"ל ב-28 באוקטובר 1948 ב"מבצע חירם" בו שיחרר את לב הגליל והגליל העליון. צבא ההצלה ומפקדו פאוזי אל קאוקג'י סולקו מתחומי ישראל ונסו ללבנון.

בין "מבצע חירם" ל"מבצע חורב" לשחרור הנגב, ביצע דוד בן גוריון מהלך רב משמעות לגבי מעמדו של צה"ל ככח הצבאי היחיד של מדינת ישראל, ללא כוחות צבאיים נוספים בעלי פיקוד נפרד לצידו. מימין, זה מכבר שולבו אנשי האצ"ל והלח"י במסגרת יחידות צה"ל השונות, אך משמאל נמשך קיומו של הפלמ"ח כזרוע עצמאית למחצה בעלת פיקוד נפרד ואורינטציה פוליטית שמאלית וזיקה לקיבוץ המאוחד ולמפלגת השמאל החשובה דאז, מפ"ם. ב-7 בנובמבר מימש בן גוריון סופית את המהלך שהחל בו כבר בחודש אוקטובר של פירוק מטה הפלמ"ח והכפפת חטיבותיו ישירות למטכ"ל צה"ל.

בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי "הסכם מפקדים" להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה לאזור הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שנמצאו בהר.

ב-27 בדצמבר פתחו כוחות צה"ל ב"מבצע חורב", מתקפה רבתי שמטרתה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו בנגב, ברצועה צרה שבין עוג'ה אל חפיר לביר אל עסלוג'. צה"ל תקף בכוח רב, והשיג במלואן את מטרות המבצע. תוך כדי סערת הקרב חדר טור ישראלי אל תחומי חצי האי סיני והגיע עד לאל עריש. הדבר גרם להתערבות נמרצת של בריטניה ושל ארצות הברית, עד שדוד בן גוריון נתן פקודה למפקד המבצע, יגאל אלון, להחזיר את כוחותיו אל הנגב, מעבר לגבול הבין לאומי. מועצת הביטחון קראה להפסקת הקרבות, וארצות הברית הזהירה את ישראל כי תפסיק את תמיכתה בה אם תמשיך במתקפה.

אל מול לחץ זה ויתר צה"ל על כוונתו להדוף את המצרים ברצועת עזה. עם סיום "מבצע חורב" ב-7 בינואר 1949 נמצא הנגב כולו בשליטת צה"ל, מלבד "כיס פלוג'ה" שנותר במצור. בזאת תמה למעשה הלחימה במלחמת העצמאות, אך טרם נסתיימה הפעילות הצבאית.

סיום הלחימה:
לאחר "מבצע חירם" לשחרור הגליל, חתימת "הסכם המפקדים" בגזרת ירושלים וגירוש המצרים מן הנגב ב"מבצע חורב", נותרו על אדמת ישראל כוחות צבא ערביים במספר מקומות; כוחות מצריים ב"כיס פלוג'ה", כוחות סוריים במשמר הירדן שנכבשה וכן כוחות ירדניים בגזרת ים המלח ובאום רשרש היא אילת וכוחות לבנון בראש הניקרה. מאידך נשארה מובלעת ישראלית בתחום לבנון עד נהר הליטני.

ב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים וב-26 בפברואר יצא צבא מצרים מ"כיס פלוג'ה" וחזר לתחום מצרים.

ב-5 במרץ 1949 פתח צה"ל ב"מבצע עובדה", שהיה מסע להשתלטות על הערבה ואילת שנכללו בתחום מדינת ישראל. המסע עבר ללא קרב וללא נפגעים. במקביל לו השתלטו כוחות צה"ל, ללא קרב, במסגרת "מבצע יצוב" על אזור עין גדי. ב-1 במרץ הגיעו כוחות צה"ל לאילת. מבצע עובדה סיים את הלחימה במלחמת העצמאות.

ב-29 במרץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון. צבא לבנון פינה את ראש הניקרה וצה"ל פינה את המובלעת בשטח שתפס בלבנון עד נהר הליטני.

ב-3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, לאחר שקודם לכן במסגרת "מבצע עובדה" לא גילתה ירדן התנגדות למהלך השתלטות ישראל על גזרת ים המלח, הערבה ואילת. לאחר חתימת ההסכם נותרו בתחומי ממלכת ירדן הרובע היהודי בעיר העתיקה, גוש עציון מדרום לירושלים ונוה יעקב ועטרות מצפון לה. ב-20 במאי 1948 נכנסו כוחות צה"ל לאום אל פאחם וישובי ואדי ערה אשר בהסכם עם ירדן נכללו בתחום ישראל.

ב-20 ביולי 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו בראשית המלחמה. היה זה האקט הסופי של מלחמת העצמאות.

בסוף שנת 1948 היה כבר נצחונה של מדינת ישראל במלחמה ברור. ב-22 באוקטובר 1948, עם הנצחון של ישראל ב"מבצע יואב", הכריזה מועצת הבטחון של האו"ם על הפסקת אש, אך זו לא נכנסה לתוקף ולאחריה פתח צה"ל ב"מבצע חירם" בו נכבש כל שטחו של הגליל העליון וב"מבצע חורב" לסילוק הכוחות המצריים מן הנגב והגיע עד אל עריש. ב-16 בנובמבר 1948 פנתה מועצת הבטחון לצדדים בדרישה תקיפה לפתוח במו"מ על שביתת נשק וב-29 לדצמבר קיבלה החלטה הקוראת לפתיחת שיחות על שביתת נשק בין מדינת ישראל למדינות ערב, בחסותו של המתווך מטעם האו"ם ראלף באנץ'. ב-12 לינואר 1949 נפתחו שיחות שביתת הנשק במלון השושנים באי רודוס. בשיחות נתקבלה דרישת ישראל כי קווי הפסקת האש יהיו לגבולות שביתת הנשק. השיחות ארכו חודשים רבים ונסתיימו ב-20 ביולי 1949 עם חתימת ההסכם עם סוריה, שהיה האחרון מבין ההסכמים שנחתמו. הלחימה במלחמת העצמאות נסתיימה ב-10 במרץ 1949, עם כיבוש אילת ב"מבצע עובדה" ואילו רשמית נסתיימה המלחמה עם חתימת הסכם אחרון זה. בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. חתימת הסכמי שביתת הנשק הפיחה בישראל רוח של תקווה כי בעקבותיהם יבואו הסכמי שלום, אך תוחלת זו נכזבה.

מאמר זה מכיל קטעים מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.לפיכך, מאמר זה נמצא תחת הרשיון החופשי GNU Free Documentation License
לפרטים נוספים, ראה את הצהרת זכויות היוצרים

מה קשור?

מהי מלחמת ששת הימים?

 

 הוסף הערה חדשה    שנה את ההגדרות בנוגע להערות