מה הייתה העלייה השנייה?

1. הפרעות בקישינב שברוסיה ב-1903 יצרו תחושת זעם וחוסר אונים על הטבח הנורא, הן הוכיחו שאין עוד תקווה לקיום יהודי בין אומות העולם, תחושת התסכול מחד והגאווה מאידך הניעו את היהודים לבוא לא"י.
2. פרשת אוגנדה ב-1903 גרמה לקרע בתנועה הציונית. העולים ביקשו לתת תשובה הולמת לרעיון אוגנדה בכך שעלו לא"י.
3. רבים מהצעירים היהודיים נחשפו לרעיונות מהפכניים ברוסיה של תיקון החברה על פי התפיסה הסוציאליסטית והם התאכזבו משום שהבינו כי גם המהפכה של 1905 ברוסיה וגם הסוציאליזם לא יושיעו אותם, לכן המקלט היחיד ליהודים הוא א"י אשר בה יתקנו את סדרי החברה ברוח הסוציאליזם. [ב-1905 התרחשה ברוסיה מהפכה שנכשלה- רצו להפיל את הצאר ולהחדיר סוציאליזם, כלומר: חברה שיוויונית בה כולם שווים. המהפיכה לא הצליחה והיהודים שהשתתפו במהפכה הרגישו שעדיין יש אנטימיות והם התאכזבו].
4. הפוגרומים ביהודים בשנים 1904-1905 ברוסיה ע"י "המאות השחורות" אשר בעקבות הכשלון הרוסי במלחמת רוסיה עם יפן האשימו את היהודים ופרעו בהם. המאות השחורות היו חיילים משוחררים ממלחמת יפן-רוסיה שהסתובבו בכפרים היהודיים וטבחו ביהודים מאחר והאשימו אותם בהבאת הפסד רוסיה במלחמתה נגד יפן (האשימו את היהודים שהם ריגלו למען יפן).
5. "קול קורא" - יוסף ויתקין, מורה מכפר תבור, פרסם כרוז "קול קורא" לצעירי רוסיה ובו קרא ליהודים לעלות לא"י. הוא מתח ביקורת על מצב מושבות העלייה ה-1 וקרא להציב אתגרים בפני העולים החדשים. ויתקין ציפה לכוחות צעירים ולהתחדשות. הוא טען שאם לא יגיעו העולים לא"י, יתנוון המפעל הציוני בארץ.

אופייה החברתי והרעיוני של העלייה השניה:
אנשי העלייה ה-2 הושפעו מאוד מהסוציאליזם (להיות פועל בא"י) הרעיון שהלהיב אותם ביותר היה רעיון העבודה ובייחוד עבודת האדמה. לדעתם הציונות היא הגשמה עצמית של אדם יהודי חדש, חברה יהודית חדשה ותרבות יהודית חדשה, על בסיס עבודה.
אנשי העלייה ה-2 ראו את עיקר כשלונה של העלייה ה-1 בכך שזו לא הצליחה ליצור שכבה של איכרים עובדים ושל פועלים עבריים. את המשימה הזו קבלו על עצמם.
אנשי העלייה ה-2 רצו לממש את חזונם - פועל עברי בא"י - העובד עבודת אדמה בזיעת אפו ומסתפק במועט. הם נקראו עליית הפועלים משום שהאמינו שעליהם לעבוד עבודת כפיים כפועלים בבתי חרושת או כאיכרים באדמתם למען מחייתם. הם דגלו בחברה בריאה המורכבת מעובדים ולא מאנשים המתפרנסים מעבודת אחרים (אנשי עלייה ראשונה).

אישים שהשפיעו על אנשי עלייה שניה:

1. יוסף ויתקין - כרוז "קול קורא".
2. יוסף חיים ברנר - הוא שימש כפה למחנה הפועלים, הוא תקף קשות את העם היהודי, לעג לערכי המסורת, שלל את הגלות בטענה שהיא מביאה חורבן על העם היהודי, ובדרכו חיזק את תהליך שינוי הערכים בחברת הפועלים היהודים. לדעתו קיום העם היהודי כלאום מותנה בקיום עבודה יצירתית אישית.
3. אהרון דוד גורדון - ב-1904 עלה עם הפועלים הצערים. רעיון העבודה היה עיקר מעייניו. הוא נעשה פועל חקלאי, עבד בשדות ובפרדסים במסירות גדולה, ובלילות הוא כתב את מאמריו. תורתו העלתה את עבודת האדמה לערך מקודש שבלעדיו אין תחייה לאומית. תורתו נקראה "דת העבודה". הוא היה לדוגמה אישית של פועל חקלאי שכיר המסתפק המועט שבמועט, המושך בעול העבודה מתוך הנאה ושמחת חיים מבלי להתלונן על גורלו. הגשמה עצמית, חלוציות ועבודה - אלה העקרונות שקבע א.ד. גורדון לאחרים ולעצמו. לדעתו האומה אינה יכולה להתקיים מבלי שיעברו בנייה לחיי העבודה. א.ד. גורדון ראה בעבודה החקלאית חשיבות פוליטית ולאומית כדרך לקניית זכות על הארץ.

המאבק לכיבוש העבודה:
לכיבוש העבודה היו שני יעדים: א. להעביר את העבודה מהפועל הערבי לפועל היהודי. ב. הסתגלות פיסית ורוחנית לחיי העבודה הקשים, כושר לחיות בבדידות, מאבק בסביבה מתנכרת, לחיות חיים צנועים ופשוטים ולהסתפק במעט.

הפועלים בני העלייה ה-2, שפנו לחפש עבודה כפועלים שכירים במושבות, עמדו בפני תחרות קשה עם הפועלים הערבים שהיו כשירים לעבודה הפיסית הקשה בחקלאות יותר מהפועלים היהודים.השכר ששולם לפועלים הערבים היה נמוך מזה של היהודים. הפולעים היהודים נזקקו לעבודה כל השנה כדי להתקיים בעוד שהפועלים הערבים עבדו על פי עונות.
אנשי המושבות לא ששו לקבל את הפועלים העבריים משום שאלה ראו עצמם כשווים לאיכר כחופשיים ולא היו מוכנים לגערותיהם וגידופיהם של האיכרים שפחדו שהפועלים ורעיונותיהם החדשים ישתלטו אט אט על המושבות.

העימות בין האיכרים, אנשי העלייה ה-1, לבין הפועלים, אנשי העלייה ה-2:
האיכרים- שאפו לבנות משק חקלאי רווחי, לא כדי לקדם את הישוב בא"י. לדעתם המשק יוכל לשגשג רק אם יתבסס על עבודה זולה, דהיינו עבודה ערבית. כמו כן כדי לשמור על קשרים טובים עם השכנים הערבים שהיו אז הרוב המכריע בארץ, ומכיוון שלא ניתן להחרים את הפועל הערבי.
הפועלים- ראו את עצמם כפועלים (פרולטריון), חקלאים שכירים הבאים להלחם להאבק את מלחמת המנוצלים. באיכר הם ראו מנצל המעדיף את השיקול הרווחי. נוסף לכך היו בעלי עמדה אידיאולוגית לאומית חזקה. הפועל חש שהוא עומד להקים חברה חדשה מוסרית יותר, שורשית ולאומית.

בסופו של דבר חלקם הגדול של האיכרים צדד בעבודה מעורבת. אנשי העלייה ה-2 משום קשיים והתנהגות איכרי העלייה ה-1 והשקפת עולמם פנו להקים צורות התיישבות חדשות, שהפכו למודלים לכיבוש העבודה עבורם.

כיבוש השמירה:
בזמן העלייה ה-1 הופקדה השמירה על הישובים בידי הערבים. הצורך בשמירה לא היה על רקע סכסוך יהודי-ערבי, אלא על רקע סכסוך כלכלי שכרוך בבעיות כמו גנבות של ציוד חקלאי או מהבתים, הערבים גם רעו את עדריהם על האדמות הפרטיות של היהודים וכן ריב על מי בארות שהיה יקר לכולם.
הערבים ששמרו על המושבות לא היו יעילים ולעתים שתפו פעולה עם השודדים.
בעיקרו של דבר, בעיות הבטחון הטרידו הרבה את המתיישבים.
מקצת אנשי העלייה ה-2 לא השלימו עם חוסר האונים של איכרי המושבות ותלותם בשומרים הערבים. הם דגלו בסיסמה - שמירה עברית - שלפיה היהודים יהפכו לעובדי אדמה האוחזים בנשק.

אגודת בר גיורא- בשנת 1907 התכנסה קבוצת פועלים מקרב מפלגת "פועלי ציון" ובראשם ישראל שוחט, אלכסנדר זייד, ישראל חיקין, יצחק בן צבי, והחליטה על יסוד ארגון שמירה חשאי בשם "בר גיורא".
מטרתם הייתה לכבוש את השמירה במושבות מידי הערבים. מרכזם היה בסג'רה (אילניה - שהוקמה בעלייה 1 כדי ללמד צעירים יהודים חקלאות). בחוות סג'רה ניתנה לאנשי "בר גיורא" הזדמנות. מנהל החווה חשש לפטר את השומר הצ'רקסי ולקחת יהודי במקומו, פן יעורר את חמת הכפר הערבי השכן. רק לאחר שנוכח לדעת כי השומר הצ'רקסי מועל בתפקידו ואינו בא לשמור, נמסרה השמירה לידי שומר יהודי. לאור הצלחת השמירה על סג'רה, התפשטה השמירה העברית לכל הגליל התחתון.

מ"בר גיורא" לארגון השומר- התרחבות פעולות השמירה הביאה את חברי בר גיורא למסקנה שעליהם להגדיל את ארגונם. ב-1909 החליטו להקים ארגון גדול יותר שייטול על עצמו את תפקיד השמירה בכל המושבות היהודיות.
השומר כלל עשרות חברים מאורגנים אמיצים שהבטיחו את שלום המושבות.
בהתפשטות השמירה העברית ראוי לציין כי בחוזי השמירה שנחתמו עם ועדי המושבות נכלל סעיף לפיו התחייבו האיכרים להכניס מספר פועלים עבריים למשקיהם, ז"א בד בבד עם כיבוש השמירה התקיים כיבוש העבודה.

אופיו החברתי של השומר- ארגון השומר נתן ביטוי לטיפוס חדש של יהודי אמיץ לב שאיננו חושש מסכנות ומוכן לצאת לקרב פנים מול פנים. יהודי הבקיא בחייהם ובנימוסיהם של הערבים והבדוואים ואף עולה עליהם בתכסיסי לחימה. משמעותו העמוקה של השומר הוא בהצלחתו להנחיל מערכיו לציבור ולשכנעו להכיר בצורך של כוח יהודי מאורגן ומזוין שבזכותו תוגשם הציונות.

כיבוש העברית:
מלחמת השפות כביטוי למאבק לעיצוב דמותו התרבותית לאומית של הישוב היהודי הציוני בא"י.
אנשי העלייה ה-2, ובמיוחד מחנה הפועלים, נאבקו למען הנחלת השפה העברית. הם הבינו כי תחייתו של המפעל היהודי ציוני קשורה קשר הדוק לתחיית השפה לצד שמירה וההתיישבות. לכן יש לטפח את השפה העברית ולהפכה לשלטת בישוב. מניעיהם:

1. הם ביקשו להדגיש את השוני בינם לבין אנשי הישוב הישן ורוב עולי העלייה ה-1 שלא דיברו עברית.
2. הם ביקשו להדגיש כי העברית מסמלת עולם חדש, ניתוק מהעולם הישן והמסורתי, ובעצם מייצג את תהליך החילון.

מלחמת השפות פרצה ב-1913 כשחברת עזרא הגרמנית, שמוסדותיה הקיפו את כל שכבות הגיל, החליטה להקים בחיפה את הטכניון כבית ספר גבוה ללימודים טכנולוגיים. סוכם שהעברית לא תשמש שפת הוראה ראשית. הישוב דחה את ההחלטה משום שפירושה היה נסיגה במעמד השפה העברית בישוב. מלחמת השפות פרצה כאשר מורים ותלמידים ברשת עזרא התפטרו והקימו בתי ספר חדשים בהם למדו בעברית. חברת עזרא ניהלה מאבק עקשני תוך שיתוף השלטונות התורכיים, שהיה לעתים אלים, אך נאלצה לסגת עקב לחץ הישוב בכל רחבי הארץ והסכימה כי מספר מקצועות ילמדו בעברית.
ניצחון השפה העברית היה שלב נוסף במאבק על עצמאותו של הישוב.
מלחמת השפות הייתה המשך ישיר למפעל חייו של אליעזר בן יהודה.

צורות התיישבות חדשות:
מפעל ההתישבות של העלייה ה-2 הושפע משני גורמים:

1. פעילות המשרד הארץ ישראלי בראשות ארתור רופין.
2. אכזבת הפועלים אנשי העלייה ה-2 מן החיים במושבות ושאיפתם להקים התיישבות נפרדת בעלת ייחוד משלה.

החוות הלאומיות-
ב-1908 הקים המשרד הא"י חוות לאומיות שהן משקים גדולים על אדמות הקרן הקיימת שעובדים בהן פועלים עבריים שכירים והן מנוהלות ע"י פקידים בפיקוח המשרד הא"י. החוות הלאומיות נועדו ללמד את הפועלים עבודה חקלאית ולהרגילם לתנאי הארץ, להעמיד לרשותם הון קטן שייצבר מרווחי החווה וכך יוכלו לייסד משק חקלאי בכוחות עצמם.
החווה הלאומית הראשונה הייתה חוות כינרת אחריה חולדה ובן שמן. הפועלים בחוות היו צעירים וחיו בקומונה.

הקבוצה - דגניה-
זמן קצר לאחר התחלת העבודה בחוות הלאומיות, פרצו סכסוכים בין העובדים למנהלים. העובדים שהיו קבוצות קטנות ומלוכדות מבחינה חברתית ואידיאולוגית שאפו לניהול עצמי. אחד הסכסוכים הקשים פרץ בחוות כינרת ושנת 1909 נסתיימה בהפסדים. ארתור רופין הוזעק למצוא מוצא מן הסכסוך והציע למסור חלק משטח החווה לניהול עצמי של הפועלים (שטח אום ג'וני בעמק הירדן). ב-1909 עלו 12 מפועלי הגליל לעבד את אדמת אום ג'וני. מייסדיה חיו בשיתוף מלא. דגניה הפכה במהירות לפלא חברתי ולדגם הערצה וחיקוי. היא הייתה ישוב שיתופי על בסיס של קבע ללא פיקוח חיצוני ובדרך זו מימשה את רעיון השיווויון, החופש והאי תלות.
דגניה היא המודל המוקטן שהניח את היסוד לקיומו של הקיבוץ.

הקואופרציה מרחביה בעמק יזרעאל(1911)-
זה היה משק שיתופי על קרקע לאומית . מעין צורת ביניים בין קומונה למושב. זוהי התיישבות בעלת אופי מיוחד שמטרתו הייתה לשלב בין שיתוף התושבים בהחלטות לגבי סוג הגידולים ושיווק משותף של התוצרת לבין שמירה על פרטיות התושבים ברווחים וחייהם הפרטיים. העלייה לקרקע והכשרת הקרקע נעשו באופן משותף, אך העבודה במשק החקלאי נעשתה ע"י המשפחה בעלת הקרקע, והרווחים נכנסו לכיסה הפרטי.
הקואופרציה סבלה מקשיים רבים: שטחי הקרקע ושכר העבודה חולקו למתיישבים באופן לא שווה, כמו כן התלקחו עימותים בין המתיישבים לערביי הסביבה.
ב-1918 פורקה מרחביה.

הקמת העיר תל אביב - העיר העברית הראשונה-
רבים מתושבי העלייה ה-2 התיישבו בערים. במיוחד גדל הישוב היהודי ביפו והוא הפך למרכז העירוני של הישוב היהודי החדש. רוב מוסדות היישוב שוכנו ביפו.
משרבו תושבי יפו היהודים התעורר הרעיון לייסד שכונה יהודית מיוחדת. בעלי יוזמה נתחברו לייסוד השכונה והכניסו מכספם לקופה משותפת. הם ביקשו הלוואה מאת קק"ל כדי לקנות אדמה.
המקום שנבחר היה אדמת החול שמצפון לעיר יפו. בשנת 1909 חנכו המייסדים את הבתים הראשונים של השכונה שנקראה "אחוזת בית" והפכה אח"כ לעיר תל אביב.

הקמת מסגרות פוליטיות - מפלגות הפועלים הראשונות:
מציאות החיים הקשה בה נתקלו פועלי העלייה השנייה ותהליך ההסתגלות הקשה גרמו למשבר נפשי וחברתי. ההרגשה של הבדידות דחפה את הפועלים להתלכד עם פועלים אחרים כדי להקל את קשיי החיים בכוחות משותפים. כך נוצרו שתי המפלגות הראשונות בישוב מחנה הפועלים. שתיהן נוסדו ב-1905.
המפלגה בתקופה זו שונה מאוד מאשר בימינו. המפלגה דאגה לסידור הפועל בעבודה, להשגת דירה, היו מטבחי פועלים, סיוע רפואי, דאגה לחינוך ולתרבות.
המפלגה הייתה ביתו של הפועל העברי אליה היה קשור פיסית ורעיונית.

פועלי ציון- נוסדה ע"י יוצאי מזרח אירופה, כגון ישראל חנקין, אלכסנדר זייד, דוד בן גוריון, יצחק בן צבי (יסדו את אגוד השומר-בר גיורא).
מצעה: דגלה במשטר סוציאליסטי (שיוויוני ללא מעמדות) שיושג באמצעות מלחמת מעמדות ולהקים חברה סוציאליסטית בארץ. היא שאפה להקים עצמאות מדינית לעם היהודי בא"י. מדינה עברית על יסודות סוציאליסטים-שיוויונים. היא עסקה בכל בעיות התנועה הציונית: הכלכליות, החברתיות והפוליטיות, ועודדה את השמירה העצמית בישוב. רבים ממיסדיה היו חברי השומר.
רעיונותיה היו יותר אוניברסלים - היא הדגישה את המאבק המשותף של כל הפועלים בעולם. בשלב מאוחר יותר הבינו כי אי אפשר להתעלם מהמציאות שבה נתון הפועל העברי ולכן החלו לדגול בעבודה עברית, שפה עברית והתיישבות עובדת.

הפועל הצעיר- הייתה מפלגה קטנה יותר, דחתה את הסיסמאות הסוציאליסטיות הבינלאומיות של מלחמת מעמדות ושל "פועלי כל העולם התאחדו".
מפלגה זו הכירה במציאות המיוחדת של הפועלים בא"י ורצתה להתאים את מצעה לכך.
לא היה לה מצע עקרונות, אבל היו לה ערכים מרכזיים - היא דגלה בכיבוש העבודה העברית, בזיקה לא"י;בהקמת אירגונים לרווחת הפועלים ובהשלטת השפה העברית. האישים שעמדו בראשה והשפיעו היו א.ד. גורדון, יוסף ויתקין. מפלגה זו הייתה הראשונה לדאוג להקמת גופים ומוסדות שיקלו על חיי הפועלים בארץ, כגון: מטבחי פועלים, לשכות עבודה, חדרי חולים וקופות מלווה, הקמת ספריות.
בהדרגה חלה התקרבות בין שתי המפלגות.

העלייה התימנית:
המניעים לעלייה- ביוזמת הפועל הצעיר והמשרד הארץ ישראלי נשלח שמואל יבניאלי לתימן כדי לעודד עליית יהודים לא"י.
מטרתו לא הייתה להוציא את היהודים התימנים מהמצב הקשה (בתימן), אלא לזרז את בואם של פועלים יהודיים שיוכלו לשבור את כח העבודה הערבי במושבות, כלומר: הציבור בארץ, בעיקר הפועלים, אנשי העלייה ה-2, ראו בעליה התימנית פתרון לשאלת העבודה הערבית - פועלים תימנים עבריים שיעבדו במושבות העבריות במקום הערבים.
כ-1500 עולים מתימן הגיעו בעקבות יבניאלי, מצוקתם במושבות הייתה קשה ביותר. הסתבר כי לתימנים קשה להסתגל למציאות הקשה והאכזרית בארץ.

עולי תימן נתקלו בקשיי קליטה במספר תחומים:

1. ניכור מצד ההתישבות בארץ - חלק מאיכרי המושבות טענו כי עולי תימן יוצרים גלות בתוך גלות (שונים מעולי מזרח אירופה). היה להם קשה להסתגל לחיי הפועל העברי. הם קיבלו יחס משפיל ומזלזל מצד האיכרים במושבות.
2. . חוסר במקומות מגורים - חלק מהעולים שהגיעו גרו בערים ונאלצו להתמודד עם קשיי דיור. מפאת חוסר אמצעים נאלצו רבים לגור בצריפונים פשוטים.
3. חוסר תעסוקה - עולי תימן גילו נכונות לעבוד בכל עיסוק שידרש. שכרם היה נמוך ביותר, אף פחות משכרם של הערבים שהועסקו על ידי האיכרים.
4. תברואה לקויה - העולים שוכנו בשכונות עוני, סבלו מצפיפות מגורים ומתזונה לקויה. תנאי האקלים הקשים בארץ הוסיפו לתלאותיהם והביאו לריבוי מחלות.
5. שוני בין קבוצות העלייה השנייה - מרבית אנשי העלייה השנייה היו ממוצא מזרח אירופאי, היו חדורי הכרה אידיאולוגית, סוציאליסטית. חלקם היו אתאיסטים המורדים במסורת היהודית. הם עברו תהליך של הסתגלות לעבודה פיסית וראו בתנאים הקשים אתגר. עולי תימן לא הזדהו עם ערכי העבודה ועם האידיאולוגיה הסוציאליסטים. הם היו דתיים ושומרי מסורת, בעלי תחושת גאווה עצמית והסתפקות במועט.
6. התימנים בגלל מצוקתם במושבות הקימו שכונות תימניות נפרדות ליד המושבות, כגון שעריים (ליד רחובות), מחנה יהודה (ליד פ"ת) וכ"ו.

מה קשור?

מה היו התמורות ביהודי ארצות האיסלם בין שתי מלחמות העולם?  מה היו הסיבות לעלייה לארץ ישראל בשנות ה-20?  איך התנהלה התנועה הציונית בימיו של הרצל?

 

 הוסף הערה חדשה    שנה את ההגדרות בנוגע להערות