מה הייתה המהפכה הצרפתית?

החברה הצרפתית של המאה ה-18 הייתה מחולקת למעמדות, שהיו נבדלים זה מזה בזכויותיהם ובחובותיהם. המעמדות נקבעו על פי קריטריון אחד בלבד - מוצאו של האיש. אם אדם שייך למעמד מסוים, הרי על פי החוק השתייך גם בנו לאותו מעמד. בראש הפירמידה החברתית עמדו שני המעמדות העליונים - הכמורה והאצולה, ומתחתם ה"מעמד השלישי" שכלל הן את האיכרים, שהיו למעלה מ-80% מהאוכלוסיה, והן את הבורגנים, שהיו כ-15%.

ההבדלים בין המעמדות השונים התבטאו, כאמור, בזכויות ובחובות של כל מעמד. חוקי המדינה עיגנו בחוק את הבדלים אלו של בני המעמדות השונים. לדוגמה, רק בני שני המעמדות העליונים היו זכאים למשרות הרמות ביותר. בני המעמד השלישי היו ברובם רק נתינים פשוטים. הבחנה נוספת בין המעמדות הייתה בתחום המיסוי. בני שני המעמדות העליונים היו פטורים ממסים, ואילו בני המעמד השלישי נשאו בכל נטל המסים הכבד.

בשנת 1774, עלה לשלטון המלך לואי ה-16, שנאלץ לחפש פתרון דחוף למצב הכספי החמור שבמדינה. קאלון, שר האוצר, הציע פתרון נועז ביותר לאותה תקופה - לחייב גם את בני המעמדות הגבוהים, שבידם מרבית האדמות ונכסים רבים אחרים, במסים ובכך למלא את קופת המדינה. מקורו של רעיון זה הוא מהפילוסופים הצרפתים והאנגלים, שבמשך כל המאה ה-18 השמיעו את טענותיהם נגד זכויות היתר של המעמדות הגבוהים. רעיונותיהם של הפילוסופים המשכילים קנו להם אחיזה בקרב בני המעמד השלישי, ובעיקר בקרב הבורגנות העמידה בפריז.

האצילים חשו כי הצעתו זו של קאלון טומנת בחובה סכנה לגביהם. סכנה משום שלבני המעמד העליון יאבדו הפריווילגיות המסורתיות שלהם וכוח עמידתם בפני המלוכה. האצילים שלא רצו לאבד את זכויות היתר שלהם, לחצו על המלך ובהשפעתם המלך פיטר את קאלון וגנז את תוכניתו. האצילים לא הסתפקו בנצחונם זה, והם רצו לנצל את נצחונם בכדי להצר עוד את צעדיו של המלך. הם הציעו לכנס את "אסיפת המעמדות" בכדי לדון בענייני אוצר המדינה. "אסיפת המעמדות" לא כונסה מזה 250 שנה, מאז התבססה בצרפת המלוכה האבסולוטית, והמלך שלט מבלי להיוועץ בנציגי המעמדות. האצילים נצחו בהצעתם זו. המלך נכנע והכריז על כינוסה של אסיפה זו.

אנשי האצולה והכמורה קיוו כי המעמד השלישי והממורמר ישתף עמם פעולה נגד המלך ורעיונותיו בכדי לשנות את מערכת המסים. הם ידעו כי המעמד השלישי אינו אחיד בדעותיו ובהרכבו, וגם אם יציג עמדה אחידה, זה לא יעזור להם. באסיפת המעמדות הייתה שיטת הצבעה נוחה למעמדות העליונים. כל מעמד קיבל קול אחד בהצבעה, ולכן גם אם המעמד השלישי לא ישתף פעולה נגד המלך, התוצאה הסופית במעמדות תמיד תהיה תמיד לטובת המעמדות העליונים.

פריצת המהפכה:
כאשר המלך כינס את "אסיפת המעמדות" המסורתית במאי 1789, היו שני המעמדות העליונים נותני הטון כצפוי. לנציגי המעמד השלישי לא היה סיכוי לקדם את מטרותיהם. הויכוחים נמשכו חודש וחצי, ובקרב המעמד השלישי ובעיקר בקרב נציגי הבורגנות המשכילה, החלו לדבר על הצורך בנקיטת צעד קיצוני. צעד זה בא כאשר נציגי המעמד השלישי פרשו מאולם "אסיפת המעמדות", התכנסו באולם אחר והכריזו על עצמם כעל "האסיפה הלאומית". הנציגים הכריזו כי הן הנציגים הממשיים של האומה הצרפתית והם שצריכים לקבוע חוקה חדשה למדינה. הם הזמינו את האצילים להצטרף וקבעו כי מעתה אין לאסיפת המעמדות כל תפקיד.

כינוס אסיפה זו היה מעשה חסר תקדים. המלך והאצילים לא יכלו להסכים לו מאחר וחששו לפגיעה במעמדם. שמועות פרחו בפריז כי המלך מגייס צבא ומתכונן לפזר את האסיפה הלאומית. שמועות אלו גרמו להמונים לצאת לרחובות וביקשו לחמש את עצמם בכדי להגן על השגי המהפכה. ב-14 ביולי 1789, נשפך גם דם ברחובות פריז כאשר ההמונים עלו על המצודה הידועה לשמצה בצרפת - הבסטיליה. ההמונים ביקשו להוציא את הנשק שבתוך בנין זה, שהפך לסמל לשלטונו האבסולוטי של המלך, ולכוון אותו נגד כל מי שיתנגד לאסיפה הלאומית. ההשתלטות על הבסטיליה לא הייתה מבצע מתוכנן מראש. אזרחי פריז התארגנו ל"משמר לאומי" כדי להתגונן מפני הצבא השכיר של המלך, ומכיוון שהיו זקוקים לשם כך לנשק, השתלטו על הבסטיליה.

לנפילת הבסטיליה בידי ההמונים נודעה השפעה רבה. האסיפה הלאומית קיבלה את המעשה כאות לתמיכת העם בה. המלך נבהל ומיהר לפטר את ראש הממשלה, שהיה שנוא על ידי האסיפה הלאומית. חודשים אחדים מאוחר יותר, המלך בא בתהלוכה מארמון ורסאי, מקום מושב חצר המלכות, לפריז הסמוכה, כשהוא עונד את סמלה של המהפכה - עיגול בעל שלושת הצבעים: כחול, לבן ואדום. עם תום התהלוכה לא הורשה המלך לחזור ולהתבודד בורסאי, אלא עתה ישב בארמונו בפריז כשעינם של תושבי העיר מפקחת עליו. כעת פריז נרגעה. "המשמר הלאומי" שמר על הסדר, "האסיפה הלאומית" המשיכה בדיוניה וותרנותו של המלך הועילה להרגעת הרוחות.

אך לא כולם היו מרוצים. דלת העם, הבורגנות הזעירה בפריז והאיכרים במחוזות הכפריים, לחצו להמשיך פעולות קיצוניות, כדי להשיג הישגים נוספים. מחסור חמור בלחם ובמוצרי מזון הגביר את אי השקט. שמועות בלתי מבוססות נפוצו ברחבי המדינה. השמועות סיפרו על כך שאצילים שלא הסכימו למעשי הויתורים של המלך, עוזבים את הארץ כדי לארגן את עזרת מלכי המדינות השכנות לדיכוי המשמר הלאומי והאסיפה הלאומית. שמועות אחרות דיברו בדבר שודדים העולים על הארץ לפשוט בה, ושמועות אלו הגבירו את התסיסה. האנשים הנרגשים מן האירועים האחרונים ומן השמועות לא טרחו לבדוק את אמיתותן, ובפריז נתפסו כמה אצילים על ידי המון זועם ונתלו בלי משפט. במחוזות הכפריים של צרפת, האיכרים התארגנו נגד אותם שודדים, אך משלא הופיעו התנפלו האיכרים הממורמרים מעול המסים והרעב, על האצילים, בעלי האחוזות. הנקמה הייתה כללית - אצילים הוכו ואף נרצחו, אחוזות רבות הועלו באש, ובעיקר המסמכים אשר באחוזות, מסמכים המפרטים את חובותיו של כל איש מדורי דורות, הושמדו.

כאשר הגיעו לפריז השמועות על הנעשה בכפרים עמדה האסיפה הלאומית בפני קונפליקט: האצילים, שהשתתפו באספה, חששו מאיבוד זכויות ונחלות. נציגי הבורגנות, שהיו הרוב באסיפה, לא הזדהו כלל עם האיכרים ואף בזו להם. בפני האסיפה עמדה שאלה קשה לפתרון: כיצד להרגיע את הרוחות והאם להפעיל צבא ו"משמר הלאומי" נגד האיכרים. חברי האסיפה גם דנו עד כמה צודק מאבקם של האיכרים באדונים הפיאודלים. החלטה הייתה צריכה להתקבל במהירות, כי הידיעות על התפרעויות הלכו והתרבו, והיה חשש כי צרפת כולה תסבול מהרס רב, תיגרר לאנארכיה והאסיפה הלאומית תאבד את שליטתה. ההצלה באה מצד האצילים שישבו באסיפה הלאומית. הם הצהירו על נכונותם לוותר על זכויותיהם הפיאודליות המסורתיות מאז ימי הביניים. ב-4 באוגוסט 1789, אישרה האסיפה הלאומית את הצו לביטול הפיאודליזם. בסופו של חודש זה האסיפה הלאומית גם פרסמה את המפורסמות שבהכרזותיה - "הכרזת זכויות האדם והאזרח".

"הצהרת זכויות האדם והאזרח" נתנה ביטוי לסיסמת המהפכה: חופש, שיוויון ואחווה. לאור ההצהרה החלה האסיפה הלאומית ביצירת חוקה חדשה לצרפת, חוקה כתובה כדוגמת חוקת ארצות הברית. מלאכת הכנת החוקה נמשכה כשנתיים והיא פורסמה בספטמבר 1791. החוקה קבעה כי המלך הוא מעתה פקיד מפקידי המדינה, המקבל שכר. אמנם הוא המשיך להוריש את תפקידו, אך המלך לא היה עוד ריבון, לא בעליה של הארץ, אלא מלכם של תושבי הארץ, באישורם. על פי החוקה הופרדו רשויות השלטון - המחוקקת, המבצעת והשופטת - והמלך עמד בראש הרשות המבצעת בלבד. הרשות המחוקקת נבחרה על ידי העם ופיקחה על הרשות המבצעת.

בנוסף לחוקה, נחקקו עוד כמה חוקים מהפכניים. למשל: כל רכוש הכנסייה הוחרם לטובת המדינה. את הקרקע שהוחרמה החלה המדינה למכור לאיכרים. חוק אחר קבע כי כמרים יבחרו על ידי בני עדתם, יישבעו אמונים למדינה, יקבלו את שכרם ממנה ולא ימונו מגבוה על ידי הבישופים, כבעבר. חוק נוסף קבע כי שופטים יבחרו על ידי האזרחים, ותהליכי המשפט יהיו פשוטים מבעבר. כמו כן בוטלה מכירת משרות קצונה בצבא, דהיינו מעתה יכול גם אזרח פשוט לעלות לדרגת קצין.

מלחמה מבית ומבחוץ:
בשנים 1792-1793 בלטו באסיפה המחוקקת שני מחנות. האחד תמך בהמשך שלטון המלך, בחוקה הקיימת ובמדיניות מתונה; השני שאף לבטל את המלוכה, להקים רפובליקה ולנקיטת צעדים קיצוניים נגד האצולה וכל שרידי המשטר הישן. הויכוח נסב סביב השאלה מהי הדרך הטובה בויתר להגן ולשמור על הישגי המהפכה. צד אחד טען כי יש להלחם באויבי צרפת בארצות השכנות משום שהם מאיימים על שלום צרפת המהפכנית. צד אחר טען כי יש לבסס קודם את הישגי המהפכה בתוך גבולות צרפת, ולהלחם הכל מתנגדי המהפכה בצרפת עצמה.

את הדרישה להתארגן נגד אויבי צרפת מבחוץ סיפק המלך: בקיץ 1791, ניסה לואי ה-16 לברוח במרכבת דואר אל גיסו, מלך אוסטריה, שם קיווה לארגן צבא שיעלה על פריז ויסלק את ממשלת המהפכנים. נסיון בריחתו של המלך לא צלח: איכר זיהה את האיש היושב במרכבה המהודרת שעברה על פניו בדרכה אל הגבול, והמלך הובל לאחר כבוד למעצר בית בפריז.

בעקבות ניסיון הבריחה של לואי ה-16, הצהירו מלכי פרוסיה ואוסטריה, כי הם רואים את מצבו של מלך צרפת כעניין הנוגע לכל שליטי אירופה. המלכים איימו כי יפעלו בכל הדרכים כדי לסייע למלך צרפת, והם הכינו לשם כך את צבאותיהם. בגלל החשש המתמיד מפני התקפה מצד פרוסיה ואוסטריה - חשש שהתעצם כתוצאה מחיזוק הברית בין שתי המדינות - הכריזה צרפת באופן רשמי מלחמה על אוסטריה, באפריל 1972. בצווים שפירסמה האסיפה הלאומית הוכרז על גיוס כללי של כל האזרחים המסוגלים לשאת נשק. קריאה זו לוותה בסיסמה "אזרחים, המולדת בסכנה". הייתה זו הפעם הראשונה בה הונהג גיוס כללי לצבא לאומי. המוני מגויסים מהרו לפריז בדרכם לחזית.

בעוד שהצבא האוסטרי והפרוסי מתקרבים לפריז נפוצו השמועות, כי בוגדים עומדים להסגיר בידי האויב את העיר, את חברי האסיפה הלאומית ואת ראשי המהפכה. השמועות היו כה מסעירות עד שההמון עשה מעשים שלא העז לעשותם קודם לכן: הוא התנפל על ארמון המלך ושם את המלך ומשפחתו במאסר. זמן קצר לאחר מכן, התנפל על בתי סוהר שבהם ישבו אצילים רבים לפני משפטם, וטבח ביושביהם ללא משפט, ללא הבחנה וללא רחם. למעלה מאלף איש, ובהם נשים וילדים, נטבחו על ידי ההמון, האחוז פחד מפני "אויבי המהפכה". באוירה זו נתחזק כוחם של התומכים במלחמה נגד אויבי המהפכה מבפנים, באסיפה, וזו החליטה, ב-10 בספטמבר 1792, להסיר את המלך מכסאו, לבטל את המלוכה ולהקים רפובליקה תחתיה. האסיפה פסקה כי המלך אשם בבגידה וגזרה את דינו למוות.

ב-21 בינואר 1793, הלך המלך לואי ה-16 בדרכו האחרונה כדי להפגש עם "מאדאם גיליוטין", הלוא היא מכשיר מחוכם להסרת ראשיהם של בני אדם מעל כתפיהם. מיום שהופעלה לראשונה, בחודש יולי 1792, ערפה הגיליוטינה אלפי ראשים. לאחר הוצאת המלך להורג, הוגברה פעולתה של הגיליוטינה. בעוד שהמלחמה נגד צבאות המדינות השכנות נמשכת, גם אנגליה הצטרפה למלחמה נגד המהפכנים ומתעוררות בעיות חמורות בתוך צרפת עצמה. שנות בצורת הגבירו את הרעב במדינה, ובמקומות שונים בצרפת פרצו מהומות ומרידות וגברו חוסר הבטחון ואי היציבות.

מהמהפכה לשלטון טרור:
למעשה, התנהלה מ-1793 מלחמת אזרחים בצרפת, וגורל המוסדות המהפכניים החדשים היה בסכנה. יותר ויותר גבר הצורך להשליט סדר במדינה , כדי לשמור על הישגי המהפכה ולשמור על בטחונה של צרפת. יותר ויותר נציגים באסיפה הלאומית קיבלו את גישתם של הקיצוניים, שהיו משוכנעים עתה יותר מבעבר כי על המהפכה אפשר להגן רק על ידי נאמנות קיצונית לרעיונותיה ולססמאותיה. עד סוף שנת 1793, גברה ידם של הקיצונים ושל רובספייר בראשם. הם ביטלו את החוקה משנת 1791 וניסחו חוקה חדשה - קיצונית יותר.

בקיץ שנת 1793, נבחר ה"ועד לשלום הציבור", ובו 12 אנשים ובהם רובספייר. ועד זה נטל לעצמו את סמכויות החירום והוא ניהל את כל ענייני המדינה. רובספייר ריכז בידו למעשה את כל השליטה בצרפת. הראשים שנערפו בגיליוטינה לא היו רק ראשי האצילים ותומכי המשטר הישן; אלא גם מהפכנים מהוללים רבים שחוללו את המהפכה ופעלו להגשמתה, הוכרזו על ידי רובספייר לבוגדים אם לא הסכימו עם הצעדים הקיצוניים שנקט.

מאמצע 1793 ועד אמצע 1794, עמדה צרפת תחת שלטון הטרור של "הועד לשלום הציבור". הטרור במדינה הלך והחמיר מחודש לחודש. בחודש יוני הוסרו כל ההגבלות החוקיות על בית הדין העממי המיוחד, וזה פסק מעתה פסקי דין מוות מדי יום בקצב מסחרר. מה-10 ביוני 1794 ועד ה-27 ביולי הוצאו להורג 1336 קורבנות. שלטון הטרור של רובספייר כרת ראשים כה רבים בעזרת הגיליוטינה, עד כי גם חברי האסיפה הלאומית חיו בפחד מתמיד לחייהם.

ובעוד וההוצאות להורג נמשכו, זכו צבאות צרפת לנצחונות על אויביהם מבחוץ. במצב זה סברו רבים מן המקורבים לרובספייר כי הסכנה האמיתית לצרפתים היא הטרור עצמו, וכי יש לחסל את שלטון האימים. רובספייר שחש בכנה לשלטונו, איים כי יפגע ללא רחם בצירי האסיפה המתנגדים לו ולשיטת שלטונו. הצירים באסיפה הבינו מה מצפה להם והתארגנו כדי להתנגד לו. ב-27 ביולי, שללו מרובספייר את זכות הדיבור ומקץ שעה קצרה אף אסרוהו. ב-28 ביולי סיים רובספייר את חייו, במקום שאליו שלח כה רבים מיריביו - תחת סכין הגיליוטינה.

עתה, לאחר שמוגר שלטונו של רובספייר, נוסחה חוקה חדשה המתונה בהרבה מזו של הקיצונים תומכי רובספייר. השלטון נמסר לועדה בשם "דירקטוריון", שבה ישבו חמישה חברים. בתקופת שלטונו של הדירקטוריון השתנו חיי היומיום בצרפת. שלטונו של הדירקטוריון נמשך ארבע שנים בלבד, עד שנת 1799, שבה תפס נפוליאון בונפרטה את השלטון בצרפת.

מה קשור?

לקסיקון למונחים היסטורים  מה הייתה המהפכה הדתית באירופה?  מה הייתה המהפכה האמריקנית?  מה הם לאום ומדינת לאום?

 

 הוסף הערה חדשה    שנה את ההגדרות בנוגע להערות