מהי אנטישמיות?

התנגדות ליהודים בשל יהדותם. האנטישמיות התבטאה בדעות קדומות, בשנאה, בעוינות, באפליה, בדיכוי וברדיפות. בעבר נבעה שנאת היהודים ממדיניותה של הכנסייה הקתולית, שהאשימה את היהודים ברצח ישו ובסירוב להכיר בנצרות כדת האמת. שנאה היהודים במאה ה-19, שכונתה בשם "אנטישמיות", נשענה כביכול על בסיס מדעי ורציונלי. אחד מעקרונותיה של האנטישמיות המודרנית היה תורת הגזע, שקבעה כי היהודים הם עם מזיק ומסוכן ויש לדחותם מן החברה הכללית.

המונח אנטישמיות נטבע בשנת 1879 בידי עיתונאי ותעמלן אנטישמי גרמני, וילהלם מאר, כדי לציין בו את התנועות האנטי יהודיות שרווחו אז באירופה. מאז נתרחב המונח כדי לכלול את כל צורות האיבה כלפי יהודים במשך ההיסטוריה. אף שהמילה "שמי" כוללת גם עמים אחרים - ערבים, למשל - משמש המונח "אנטישמיות" רק בהקשר ליהודים.

אפשר לסווג את התופעה לפי הגורמים לה לאנטישמיות דתית, אנטישמיות כלכלית, אנטישמיות תרבותית ואנטישמיות גזענית. בהיסטוריה ניכרה שנאת ישראל בדרכים רבות: אלימות כלפי יחידים, או כלפי רכושם; גירוש; חקיקה המפלה יהודים לרעה; ואפילו ניסיונות, מוצלחים תכופות, לחסל קהילות יהודים. האנטישמיות קיימת גם כיום.

אנטישמיות מסורתית פירושה "שנאת ישראל" שהייתה קיימת בזמן העתיק ובימי הביניים. מקורה הוא בשוני של היהודים משאר העמים שבאו אתם במגע. הגורם הדתי הוא הבסיס להבדלים מוסריים וחברתיים ביניהם.

בעת העתיקה המונותאיזם, שהיה סימן ההיכר של עם ישראל, לא התקבל בהבנה ואהדה אצל שאר העמים עובדי האלילים, מפני היותו חידוש - אמונה באל אחד שאינו בדמות פסל. כתוצאה מכך התקיימה דבוקה חברתית ואידיאולוגית ששמרה על המסורת והמנהגים הייחודיים לעם ולא התבוללה בשאר הגויים. דברים שאינם מובנים או שונים מהמקובל והידוע נתקלים בעוינות, במיוחד כאשר מדובר בקבוצה שלמה - תופעה המכונה שנאת זרים (קסנופוביה, בלעז).

בימי הביניים, מכיוון שרוב התעסוקות היו חסומות בפניהם, עסקו היהודים בהלוואה בריבית לפרנסתם, דבר שהכנסייה אסרה על הנוצרים לעשותו. מקור הכנסה זה היה פתח לפרנסה ליהודים, אך יצר אצל הציבור הנוצרי מרירות ואיבה נגדם. ציבור הלווים רחש שנאה ליהודים בגלל שיעורי הריבית הגבוהים. הכנסייה שנאה את היהודים, משום שלטענתה הייתה נטילת הריבית אסורה, הן בגלל האיסור הדתי והן משום שראתה זאת כגזל, שכן כאן נהנה אדם מרווח על חשבון עמל זולתו בלא שיצטרך לטרוח. כך צויר היהודי כאוהב בצע וכטפיל, המתפרנס, כביכול, על חשבון אחרים.

הנוצרים רחשו גם שנאה דתית, מכיוון שלפי האמונה הנוצרית, היהודים דחו את ישו (שהתחיל את זרם הנצרות), משיח שנולד בתוכם, ולטענתם אף הביאו למותו, כפי שמתואר בספרי הברית החדשה. הכמרים השתמשו בדרשותיהם כדי להסית את העם הפשוט נגד היהודים.

היריבות הדתית וההלוואה בריבית הצטרפו לאמונות הטפלות הרבות שרווחו בימי הביניים והולידו יחד תופעה מזעזעת חדשה - עלילות הדם. היהודים טענו שהם חפים מפשע, אך ההמון השונא, הבור ושטוף האמונות הטפלות שפך זעמו על היהודים, בהאמינם שמצוות היהדות היא לרצוח ילדים נוצרים ולהשתמש בדמם לפולחנים דתיים (הכנת מצות, בעיקר).

האנטישמיות המודרנית החלה במאה ה-19 והיא מכוונת בעיקרה נגד היהודים ולא נגד היהדות. במילים אחרות, השנאה לדת הפכה לשנאה לעם. האנטישמיות המודרנית נעוצה בקנאה שרחשו הגויים ליהודים המצליחים: בעקבות האמנסיפציה, השתלבו היהודים בחברה הנוצרית והוכיחו את יכולתם להגיע להישגים כלכליים, הקנאה הפכה עד מהרה לרוגז ושנאה.

אבות האנטישמיות המודרנית הם ד"ר קארל לואגר, ראש עיריית וינה בשנים האחרונות של המאה ה-19, הרוזן ג'וזף ארתור דה גובינו, ויוסטון סטיוארט צ'מברליין. גובינו, בספרו "מסה על אי השוויון בין הגזעים האנושיים" שפורסמה בפריס בין 1853 ל-1855, העלה את הרעיון שהמפתח להיסטוריה האנושית הוא הגזע, וכמובן, הגזע "הלבן", שגובינו משתייך אליו, הוא העליון, בעוד שגזעים אחרים הם נחותים. צ'מברליין, מקרה מוזר של אנגלי שאימץ את השפה והתרבות הגרמנית, לקח רעיון זה וצירף אליו את שנאת היהודים ההשמדתית, שנוסחה בספריו לראשונה במובנה הגזעי. בספרו "יסודות המאה התשע עשרה" פירט צ'מברליין את התיאוריה לפיה היהודים והגרמנים הם הגזעים היחידים שנותרו בטהרתם. אך בעוד הגרמני הוא תמצית מזוקקת של כל הטוב שבעולם, הרי שאת כל תחלואי העולם ניתן לייחס ליהודי. רעיונות אלו נפלו על קרקע פורייה בגרמניה של המאה ה-19 ואומצו על ידי אישים כמו הקייזר וילהלם השני וריכארד ואגנר, שהיה חותנו. לואגר היה בין הראשונים שהשתמשו במצע האנטישמי כדבק מאחד להסתת ההמונים, בנוסח שיהיה מוכר מדי בהיסטוריה שמאז ועד עתה.

בהקשר זה יש להזכיר גם את הפרוטוקולים של זקני ציון. מסמך זה, שזוייף כנראה על ידי האוכראנה, המשטרה החשאית של הצאר, (על בסיס מאמר סאטירי, שהוצא מהקשרו, ושנועד לתקוף את משטרו של נפוליון השלישי בצרפת), זכה לתפוצה של ממש באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. במסמך, המתעד פגישה כביכול של "זקני ציון" בבית הקברות היהודי בפראג, מתואר קשר יהודי להשתלט על העולם. על אף היותו של המסמך זיוף בולט, והקשר המתואר בו הינו ילדותי ונואל, הפך הספר לאבן הבסיס לאידיאולוגיה האנטישמית ברחבי העולם.

ממשיכי דרכם האידיאולוגיים של לואגר וצ'מברליין הם ה"אידיאולוגים" של המפלגה הנאצית. אדולף היטלר, ומורי דרכו האידיאולוגיים אלפרד רוזנברג ויוליוס שטרייכר. התערובת שיצקו לואגר וצ'מברליין (כל אחד במקומו ובדרכו) של שנאה גזעית ביולוגית, (בניגוד לשנאה הדתית שקדמה לה), והתייחסות מודרנית לכוחו של ההמון וכוחה של התעמולה, הפכה למוטיב האידיאולוגי העיקרי במפלגה הנאצית. הדבר הופך את הנאציזם לתופעה ייחודית לעומת הפאשיזם האיטלקי (שאימץ את האנטישמיות רק בשלב מאוחר בהתפתחותו), או הקומוניזם הרוסי, שהיה לעיתים אנטישמי בפועל, אך מעולם לא כאידיאולוגיה מוכרזת.

המשבר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה יצר תנאים נוחים לפריחתו של השקר האנטישמי. נטען כי היהודי הוא הקומוניסט, האינטרנציונליסט, החותר להשתלטות על המדינה, להשלטת מיעוט יהודי נבחר ולרצח המונים באופן שבו ביצעו זאת היהודים ברוסיה הסובייטית (ולראיה, מנהיגי השמאל היהודים רוזה לוכסמבורג וקורט אייזנר למשל). נטען גם כי היהודי הוא איל הממון, הקפיטליסט, השולט בשווקים ומסכסך את האומות זו בזו, על מנת ליצור רווחים אישיים.

ההמונים, שסבלו מתוצאות ההפסד במלחמה, ובראשן האינפלציה של שנות ה-20 המוקדמות והמשבר הכלכלי שלאחר נפילת בורסות העולם ב-1929, היו נוחים לקבל את השקר הזה, שלווה באגדת "הסכין בגב", לפיה רק היהודים מנעו מגרמניה את הניצחון במלחמה. גם ללא סיוע התעמולה הנאצית, גאתה האנטישמיות, ואף הביאה לרציחת שר החוץ הגרמני ולטר רתנאו, על ידי אנטישמי. על אף שלא הייתה באותה התקופה מדינה באירופה שהייתה נקייה מן האנטישמיות ומן ההסתה האנטישמית, הייתה גרמניה בית גידול פורה במיוחד לרעיונות אלו, שהובילו ישירות אל השואה.

הכחשת השואה היא צורה שלבשה האנטישמיות לאחר השואה. על אף שחלק ממכחישי השואה טוענים שאינם שונאי יהודים, ומנסים להצדיק את מעשיהם באמתלה של מחקר היסטורי חסר פניות, הקרבה הרעיונית לנאציזם אינה משאירה מקום לספק כי מדובר בגלגול נוסף של שנאת היהודים הישנה. הרעיון, שהיהודים הצליחו ליצור שקר כה גדול מימדים כמו השואה בה נהרגו שישה מיליון יהודים ("שקר", לדברי מכחישי השואה) ולתת לו יחסי ציבור כה טובים עד שהוא נחשב אמת באופן אוניברסלי, מתבסס אף הוא על המוטיב האנטישמי הישן של שליטת היהודים בעולם, ובמיוחד באמצעי התקשורת. במדינות רבות בעולם, ואף בישראל, אסורה הכחשת השואה על פי חוק.

אנטישמיות מדינית: ישנם הטוענים שמאז הוקמה מדינת ישראל כמדינת היהודים, חלק רב של האנטישמיות כלפי העם היהודי התחיל מתנקז בכתובת קונקרטית, מדינת ישראל. מדינת ישראל, מאז הקמתה, הואשמה בשלל האשמות, שיש הטוענים כי הן האשמות שווא בוטות, שחלקן אף הפכו להיות החלטות או"ם: גזענות, חירחור ריב ומדון עם שכנותיה, מיליטריזם ותוקפנות יתר, דיכוי והתעמרות בבני העם הפלסטיני.

מאמר זה מכיל קטעים מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית.לפיכך, מאמר זה נמצא תחת הרשיון החופשי GNU Free Documentation License
לפרטים נוספים, ראה את הצהרת זכויות היוצרים

מה קשור?

מהי השואה?  לקסיקון למונחים היסטורים  מהי פרשת דרייפוס?  מהם ה"פרוטוקולים של זקני ציון"?  מה זה גטו?  מי היה בנימין זאב הרצל?  מהם כשפים וכישוף?

 

 הוסף הערה חדשה    שנה את ההגדרות בנוגע להערות