מהי השואה?

השואה (The Holocaust) היא הכינוי שניתן לרצח-העם ("ג'נוסייד"), והניסיון השיטתי להשמיד את כל בני העם היהודי, שביצעו הנאצים ועוזריהם במהלך מלחמת העולם השנייה. במידה פחותה נרצחו בשואה גם בני קבוצות אחרות שנחשבו ל"נחותות" לפי עקרונות הנאציזם. בהגדרתה הרחבה יותר, מתחילה תקופת השואה כבר ב-1933, אז עלתה המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה והחלו רדיפות היהודים.

השואה התרחשה בכל מקום אליו הגיע הכיבוש הנאצי. מטרת הנאצים הייתה השמדתו של כל יהודי - גבר, אשה וטף - אף כאלו שבעורקיהם זרם דם יהודי למחצה ולשליש ואף כאלו שהמירו דתם. הנאצים חפצו להכחיד גם קבוצות אוכלוסיה אחרות: צוענים, הומוסקסואלים ונכים, אך השמדתן הייתה שיטתית ועקבית פחות. אין ידיעה מדויקת על מספר הקורבנות היהודים בשואה, אך מקובל להעמידו על שישה מיליונים.

בתחילה בוצע הרצח בידי כיתות יורים, אך מאוחר יותר הוקם מנגנון ניצול והמתה מורכב שכלל גטאות, מחנות עבודה, מחנות השמדה ותאי גזים.

אף על פי שההיסטוריה היהודית מלאה בסבל וברדיפות, השואה היא יוצאת דופן הן במימדיה, הן בשיטתיותה והן באידיאולוגיה שמאחוריה, שהייתה גזענית ולא דתית. מאפיינים אלו - לצד עצם התרחשותה של שואה כזו במאה ה-20 והוצאתה לפועל בידי אומה מערבית ששנים רבות קודם לכן ואחר כך קיימה משטר חוק דמוקרטי - הופכים אותה לאירוע יחיד בזוועתו בתולדות האנושות, ולתמרור אזהרה לדורות הבאים.

לשם הנצחת זיכרון השואה הקימה מדינת ישראל את "יד ושם" - רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ונקבע יום זיכרון שנתי, יום הזיכרון לשואה ולגבורה. לשם אמירת קדיש על אלה שיום מותם לא נודע נקבע עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי.

השלטון הנאצי שדגל כידוע באידיאולוגיה המושתת על גזענות ביולוגית, אשר האנטישמיות הייתה הגרעין הקשה שלה, שם לו למטרה לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה היהודית". בדרך להגשמת מטרתו זו הציב לו השלטון הנאצי מטרות ביניים, וניתן להבחין בשלבים שונים במדיניותו כלפי היהודים.

מייד עם עלייתם לשלטון בגרמניה בשנת 1933 החלו הנאצים בחקיקה מסועפת שנועדה להגדיר משפטית מי שייך לבני הגזע היהודי ולהדיח את היהודים מתוך החברה הגרמנית, וזאת על ידי פגיעה במעמדם הכלכלי, נידויים החברתי ואפלייתם.

משלב זה החלו פוגרומים ביהודים, יהודים פוטרו מעבודתם, ובחנויות שהיו בבעלות יהודים - הפסיקו לקנות. ב-9 במרץ 1933, התרחשו פרעות ביהודי ברלין. ב11 במרץ 1933, התפרצו אנשי הSA (פלוגות-הסער של המפלגה הנאצית) לבניין ביהמ"ש בברסלאו (פולין) וסילקו ממנו את כל היהודים - שופטים, פרקליטים ועורכי דין. באותו חודש היו פוגרומים ביהודים גם במקומות אחרים בגרמניה.

עם התבססות המשטר הנאצי בגרמניה, גברה המדיניות האנטי-יהודית ונחקקו חוקי נירנברג. חוקים כללו בין השאר את "חוק אזרחי הרייך" - רק בעלי דם גרמני הם אזרחי הרייך ורק להם זכויות פוליטיות מלאות; ואת "חוק ההגנה על הדם הגרמני ועל הכבוד הגרמני" - אסורים נישואים או יחסי-מין בין גרמנים ליהודים. הסעיפים לחוק זה כללו הגדרת "מיהו יהודי": מי שלפחות 3 מהורי הוריו היו יהודים, או מי שרק 2 מהורי הוריו היו יהודים, והוא עצמו בן דת-משה, או נשוי ליהודי. בשנת 1938 חוקק חוק "שינוי השמות": כל גבר יהודי חויב להוסיף לשמו 'ישראל', וכל אשה -- 'שרה'.

ב28 באוקטובר 1938, החל מאסר יהודים בעלי אזרחות פולנית, ותוך ימים מעטים הועברו שבעה-עשר אלף יהודים לגבול גרמניה-פולין. שלטונות פולין סרבו לקבלם והם רוכזו בתנאים קשים בעיירות גבול. השלטונות הנאצים הבינו שמטרתם, פינוי הרייך מיהודים, לא תושג באמצעים חוקיים בלבד.

כבר בשנת 1934 הוקם מחנה הריכוז הראשון בדכאו שייעוד הראשוני היה לכלוא מתנגדים פוליטיים (בעיקר קומוניסטים) בשל מילוי בתי הכלא הרגילים. מחנות ריכוז נוספים הוקמו והם החלו למלא תפקידים נוספים כמו כליאת הומוסקסואלים, על אף שמספר בכירים נאצים היו כאלה בעצמם. בסוף שנות השלושים נערכו ניסויים בנכים, חולי נפש ואוטיסטים. תכנית T4 - אותנסיה לחיסולם הראתה לראשונה את האכזריות והשיטתיות בה הנאצים פעלו, והם הפיקו ממנה לקחים רבים ששימשו אותם בפתרון הסופי.

מדיניות הסיפוח של גרמניה עד מלחמת העולם השניה, הגדילה באופן ניכר את מספר היהודים שנפגעו מן החקיקה הגזענית המפלה. מפלטם של יהודים אלה, כמפלטם של יהודי גרמניה, היה הגירה.

כרבע מיליון יהודים היגרו מגרמניה ומאוסטריה עד לפרוץ המלחמה. לנוכח ממדיה של הגירה זו כינסה ארצות הברית באוויאן שבצרפת, ב-5 ביולי 1938, ועידה בין לאומית שנועדה לפתוח שערים חסומים בפני המהגרים היהודיים. אך ועידת אוויאן הוכיחה כי רבות ממדינות העולם אין מעוניינות כלל לקלוט מהגרים אלה. השלטונות הנאצים שבתחילת 1940 עדיין עסקו בתכנון הגירת ארבעה מילון יהודים למדגסקר, בחנו כל הזמן את יחסו של העולם החופשי להגירת היהודים ולהצלתם. כיום רווחת הדעה שאדישותו של העולם החופשי לגורל היהודים הנמצאים תחת השלטון הנאצי הייתה אחד הגורמים שהביאו את הגרמנים למדיניות ה"פתרון הסופי". גם בריטניה, שהייתה מחוייבת להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, סגרה את השערים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

מובן גם שעוינתו - או במקרה הטוב אדישותו - של העם הגרמני עצמו, הייתה גורם מכריע ב"פתרון" הקיצוני של ה"בעיה היהודית". אין לשכוח שלפחות בשני מקרים נסוגו השלטונות הנאצים מכוונתיהם כלפי ציבורים שנדונו לכלייה: התנגדותה הנמרצת של הכנסייה הקתולית הגרמנית הפסיקה את "המתת החסד" של בעלי המום; ובברלין, בלבו של הרייך השלישי, הפגנות סוערות של נשים "אריות" הנשואות ליהודים, שמו קץ להגליית בעליהן.

מדיניות הדיכוי הפיזי והרוחני של היהודים התגברה ביותר לקראת סוף שנת 1938, בעיקר לאחר גם ההתפרעויות האנטישמיות של 9 בנובמבר 1938, הידוע בשם "ליל הבדולח" (KRISTALLNACHT) אשר כונה כך בגלל הזגוגיות הרבות שנופצו באותו לילה - בכל רחבי גרמניה נופצו חלונות של בתים ועסקים יהודיים, מאתיים חמישים בתי-כנסת נשרפו, יהודים הוכו, נשדדו, ועשרות נרצחו. כשלושים אלף מיהודי גרמניה הובלו למחנות מעצר, מסוגו של מחנה דכאו, שנפתח כבר ביולי 1934.

מלחמת העולם השנייה שינתה בין לילה את מצב היהודים באירופה: מיליוני יהודים מצאו את עצמם תחת שלטון הכיבוש הנאצי. מצב המלחמה, שאפשר לדכא כל גורם שהיה עשוי לסייע ליהודים, נתן בידי הנאצים את הכח לעשות ביהודים ככל העולה על רוחם.

עם כיבוש פולין נוספו שני מיליון יהודים לתחום השליטה של גרמניה. יהודים אלה המשיכו לסבול מהתנכלויות הגרמנים. לאחר כיבוש דנמרק, הולנד, צרפת ויוון, גם יהודי מדינות אלה עברו לשליטת הגרמנים. המדיניות האנטי-יהודית במדינות אלה, בהשפעת לחצי גרמניה, השפיעה על חיי היהודים במידה ניכרת.

מספטמבר 1939 לא נותרו עוד אפשרויות הגירה, ליהודים המעטים שהחליטו להגר. המשטר הנאצי נהג מדיניות חדשה. אנשי הצמרת הנאצית החלו לחפש פתרונות יותר יעילים לפתרון 'בעיית היהודים'. בשלב זה התבססה מדיניותם על עקרונות אלה:

שלילה מוחלטת של זכויות היהודי.
השפלה והבלטה של זהות היהודים בסימני-היכר מיוחדים כמו הטלאי הצהוב.
מניעת כל פעילות כלכלית והפיכת היהודים לעובדי כפייה.
גירוש משטח הרייך, לאזור הכבוש בפולין.

בתקופה זו רבו מקרי רצח ביהודים וריכוזם בגטאות, אך טרם גובשה תוכנית ההשמדה ההמונית. בגטאות שררו רעב, קור, מחלות ותנאים אל-אנושיים. הטרור במחנות העבודה הפיל חללים רבים.

תוכנית נוספת שנתבססה על פתרון סופי ליהודים הייתה העברתם לאי מדגסקר. כבר לפני המלחמה הציעו הפולנים להעבירם למדגסקר באותה עת שרוכזו בעיירות הגבול על גבול פולין. בעקבות כיבוש האי בידי האנגלים, נטשו הנאצים תוכנית זו.

הקורבן הראשון של מסע הדיכוי היה היושב היהודי הגדול בפולין, בשטח הנקרא "גנראל גוברנמאן" (רוב שטחה של פולין, שלא סופח לגרמניה). הגרמנים הורו על ריכוזם של יהודי פולין בגטאות, תחילה באזור לובלין, ולאחר מכן ברחבי פולין כולה, תוך עקירת רבים מהם ממקום מושבם הקודם. הריכוז בגטאות בתנאים קשים ביותר, היה הגורם העיקרי להתשתם הפיזית והרוחנית של היהודים: רבים לא החזיקו מעמד, ומתו ברעב וממחלות.

להלכה הייתה לגטאות מעין "אוטונומיה": לשם כך מינו הגרמנים "יודנראטים" (מועצות יהודים), שלצידם פעלה משטרה יהודית; אך למעשה שימשו מוסדות אלה כלי משחק בידי הגרמנים. לצד הגטאות הקימו הגרמנים מחנות עבודה, שבהם עבדו היהודים בתנאים בלתי אנושיים. רבים מעובדי המחנות הושמדו בסופו של דבר, בין משום שלא היו כשירים לעבודה, ובין משום שגורלם נחרץ על ידי מכונת המוות הגרמנית.

המדיניות שננקטה כלפי יהודי פולין הועתקה ברובה לשאר ארצות הכיבוש, אך בעוד שרבים מיהודי פולין עברו שנים של דיכוי עד שהובלו לתא המוות, חלק ניכר מיהודי מערב ברית המועצות מצאו את מותם זמן קצר לאחר פלישת הגייסות הגרמנים לאזור ("מבצע בארבארוסה" - יוני 1941), נוסף על קהילות יהודיות ותיקות גדולות, נמצאו באזור זה מאות אלפי פליטים יהודים מפולין, שברחו מפני הגרמנים בתחילת המלחמה. רבים מהם נרצחו ביערות על ידי יחידות האייזנצגרופן מייד עם כיבוש האזור.

במסגרת ההכנות לפלישה לבריה"מ קבעו הנאצים סדרים לרצח המונים ואז הגיעו להחלטה בנושא היהודים. התוכנית הגיעה לגיבוש סופי: השמדה ישירה והמונית של כל היהודים באירופה. עקרונות הגזע של הנאציזם שעד עתה באו לידי ביטוי בהשפלת יהודים, הרעבה, ניצול כח-עבודה וגזל רכוש, הגיעו עתה לשיא חדש: רצח במלוא מובן המילה.

לפני הפלישה לברית המועצות הושג הסכם בין מפקדת הצבא הגרמני לבין ראשי ה.S.S ובו הוטלה משימה על ארבע היחידות הניידות, או בכינויין - עוצבות המבצע (איינזצגרופן): לנוע אחרי הצבא הכובש ולרצוח את כל היהודים בשטח הכבוש. תכנית ההדרכה של המרצחים כללה סרטי תועבה, שבהם הוצגו היהודים כמפיצי מחלות. סרטים מבויימים אלה נועדו להרגיל את הצופים למחשבה, כי השמדת היהודים היא מעשה חיובי. היטלר שינן לחסידיו שוב ושוב - "חובתנו לעורר בעמנו שאט נפש אינסטינקטיבי מן היהודים".

לאחר הפלישה והניצחון המוחץ של הנאצים על בריה"מ, חדרו האיינזצגרופן לעומק רוסיה ובעזרת הצבא הגרמני (הוורמאכט), רצחו למעלה מ-2,000,000 יהודים בליטא, לטביה ושטחים אחרים של בריה"מ. ניסיונות ההריגה של הגרמנים בבריה"מ העלו שרצח ביריות (ע"י הוצאת היהודים מכפרם אל תוך היער, ושם הריגתם אל תוך בורות מוות) היה יקר ובלתי יעיל. מומחי האס אס החליטו על גזים. הניסויים בגזים התחילו בצורה זו: אספו את הקורבנות מן הכפרים והכניסו אותם למשאית. תוך כדי נסיעה, הוחדר פנימה צינור פולט עשן (אגזוז המשאית). כל מה שנותר לעשות הוא להשליך את הגוויות לקברים. השמדה זו נעשתה באופן ספציפי בכפרים, אולם מחנה ההשמדה הראשון - היה מחנה חלמנו, אליו נלקחו הקרבנות ושם הושמדו בתוך המשאיות. כל משאית כזאת יכולה הייתה להכיל כ-70 איש, ותוך פחות מחצי שעה היו כולם מושמדים. גם שיטה זו עוררה ביקורת, המומחים חיפשו שיטה זולה ומהירה. כך פותחה שיטת המרכזים הקבועים להשמדה בגזים: בו במקום ישרפו את הגופות, ולא ישאר זכר.

ההחלטה על "הפתרון הסופי" לבעיה היהודית, כלומר השמדה פיזית של היהודים, נפלה כנראה בועידת ואנזה, ב-20 בינואר 1942. כבר לפני כן החלו ניסויים שונים בהרג המוני: בסוף 1941 החלו להמית יהודים בחלמנו בתוך משאיות, על ידי הגזים הנפלטים מן המנוע. אך מחנות ההשמדה הגדולים, כגון: סוביבור, אושוויץ, מיידאניק וטרבלינקה, החלו בהשמדה המונית בגזים לאחר ועידה ואנזה.

במסגרת מבצע ריינהארד, על שמו של ריינהארד היידריך, הוקמו שלושת מחנות ההשמדה המפורסמים - טרבלינקה, סוביבור ובלזץ, שמטרתם הייתה השמדה בלבד. התגוררו בהם קציני אס אס, וכמה מאות אסירים ששימשו כזונדר קומדנו - תפקידם היה לשלוח את הקורבנות לתאי הגזים, ולשרוף את הגופות לאחר מכן. בטרבלינקה למשל, שהוקם במחסה היער ובכך נותר סודי יחסית בזמן המלחמה, נרצחו כ-800 אלף איש, רובם הגדול יהודים. למעשה, טרבלינקה, בניגוד למחנות אחרים, הוגדר כמחנה השמדה לעם היהודי בלבד. הרכבות הובילו מן הכפרים, במזרח אירופה בעיקר, היישר אל המחנה, משם הוצאו האסירים. הם התבקשו לכתוב את שמותיהם על המזוודות באמתלה שישובו לראות את חפציהם - וכך לא ידעו הקורבנות שדרכם אינה אלא הדרך אל המוות. תוך שעות ספורות, נותרו ממשלוח שלם של אנשים ערימות אפר בלבד.

לאחר מכן, הוקם מחנה ההשמדה הגדול ביותר - מחנה אושוויץ. בסוף 1942, כאשר מרבית יהודי הגנרל גוברנמאן (השטח הפולני המסופח לגרמניה. בתרגום לעברית - המנהל הכללי. מרבית יהודי פולין חיו בשטח זה), הושמדו, הוחלט על מקום מרכזי בו יושמדו שאר יהודי אירופה. אושוויץ-בירקנאו היה ממוקם במרכז היבשת, והיה גדול דיו לאכלס אסירים רבים. אושוויץ שימש כמחנה עבודה, ובכניסה אליו הכתובת הידועה - "העבודה משחררת", ואילו בירקנאו (הקרוי גם אושוויץ 2), המצוי בקרבת מקום, שימש כמחנה השמדה. אסירים באושוויץ היו נשלחים תוך חודשים ספורים למותם בבירקנאו. בירקנאו יכול היה לאכלס בחובו כ-100 אלף אסירים בו זמנית, והיו בו 5 מבנים של משרפות ותאי גזים. בכל יום התבצעו מספר רוטציות של השמדה. כל רוטציה כזאת יכולה הייתה להכיל כעשרת אלפים קורבנות. הגז בתאי הגזים היה ציקלון בי, ותוך פחות מעשרים דקות הוא היה חונק למוות את כל הקורבנות. לאחר מכן, היו הזונדרקומדנו שורפים את הגופות. אושוויץ, יותר מכל מחנה השמדה אחר הפך לסמל לפתרון הסופי של השמדת היהודים. נרצחו בו כמיליון וחצי אסירים, חלקם הגדול יהודים.

עם התקדמות הצבא הסובייטי לעברם הזדרזו הנאצים לחסל את שארית הגטאות ומחנות הריכוז. הם כל-כך התאמצו לטשטש את עקבותיהם, עד שהקימו יחידה מיוחדת לשריפת הגוויות בקברי ההמונים. עדיין כשנסוגו מערבה מפני צבא בריה"מ, לא שקטה תאוות המוות שלהם: הם הצעידו עשרות אלפי יהודים. רק ממחנה אושוויץ יצאו כ-50 אלף יהודים. יהודים במצעדי-מוות חזרה לגרמניה. היהודים צעדו בטורים ארוכים, ואנשי גסטפו צעדו מן הצדדים. אם יהודי נפל, היו יורים בו ומשאירים אותו שם. במצעדי-מוות כאלו נחרץ גורלם של אלפי יהודים תשושים וחולים. 200,000 יהודים הועברו בדרך זו למחנות בתוך גרמניה.

בחודשי המלחמה האחרונים נספו 100,000-80,000 על אדמת גרמניה, 40,000 מהם רק בברגן-בלזן. ב-25.11.44 הורה הימלר לפנות את מתקני הרצח באושוויץ, ואת כל המחנות סמוך לחזית. בתקווה שיוכל להגיע להסדר עם בעלות הברית, הורה על הפסקת השמדת היהודים. העובדה שפקודיו התעלמו מהוראה זו מהווה את אחת ההוכחות החזקות ביותר כנגד הטענה שמנגנון השמדת היהודים פעל על פי "רשע בנאלי" וציות עיוור לפקודות.

היהודים באירופה, אף כי היו מורגלים במשך דורות לאנטישמיות, פרעות וגזרות, עמדו המומים לנוכח הרצח השיטתי שהתנהל נגדם, מה שגם שהגרמנים ניצלו את בידודם בקרב האוכלוסיה כדי להסית את העמים שבקרבם ישבו לאנטישמיות שלוחת רסן. במצב זה של התשה מתמדת בגטאות ובמחנות העבודה, לא היה בידי היהודים לעשות הרבה לנוכח ההשמדה ההמונית.

מרידות הגבורה שאנו יודעים עליהן - כגון מרד גטו ורשה, בהנהגת מרדכי אנילביץ' וחבריו - ומרידות רבות אחרות העלומות מדפי ההיסטוריה, הינן ביטוי לשמירה על צלם אנוש ועל הכבוד הלאומי, אך לא היה בהן די כדי להציע פתח הצלה של ממש ליהודים בגטאות, ועל אחת כמה וכמה במחנות. סיכוי מסוים להינצל במלחמה פעילה היה לפרטיזנים היהודים שפעלו באזורי היער של פולין וברית המועצות.

בקורות העמים טרם נודע כניסיון הזה למחוק עם שלם מעל פני האדמה, מתוך נחישות אידיאולוגית, ברוטאליות שיטתית, ויעילות תעשייתית. בעיני העולם, חד פעמיותה של השואה - הן בממדיה והן בשיטותיה - הפכו את אושוויץ ומחנות שכמותו, לעדות של הזוועה האנושית, ואילו לגבי העם היהודי, שאיבד כשישה מיליון מבניו, שליש מכלל מניינו, הייתה השואה לאירוע הטראומטי ביותר בתולדותיו; אך גם למנוף התחדשות הלאומיות, עם הקמתה של מדינת ישראל.

מה קשור?

מהי מלחמת העולם השניה?
מהי אנטישמיות?
מהם מאפייני שירת השואה?
מה זה גטו?

לא נמצאו הערות.