כל הרווחים מפרסום נתרמים לצדקה
Brain Kingdom היסטוריה
מהי מלחמת ששת הימים?
מלחמת ששת הימים (5-10/6/1967) החלה כמכה מקדימה שהנחיתה ישראל על צבאות ערב ב-5 ביוני 1967. המלחמה ארכה שישה ימים ובה שילשה מדינת ישראל את שטחה, ובין היתר כבשה את סיני, ירושלים ורמת הגולן.

מלחמת ששת הימים מהווה את אחד הניצחונות המפוארים ביותר בתולדות המלחמה בעידן המודרני. המלחמה מכונה בפי ציבור המסתייג מישראל כמלחמת המזרח התיכון (או מלחמת 67') כדי למחוק מן התודעה את משכה הקצר של המלחמה שבה הביסו כוחות ישראל את צבאות ערב והשתלטו על שטח הגדול ממדינת ישראל ביותר מפי שלושה. המלחמה מול מצרים וירדן נסתיימה אף לפני כן ואילו סוריה נכנעה כעבור שישה ימים בלבד.

הרקע למלחמה והגורמים:

בשנות ה-60 חלה הדרדרות ביחסי ישראל-ערב. בפיסגה הערבית שהתכנסה בינואר 1964 התקבלו שלוש החלטות חשובות: הטיית מי הירדן, הקמת מפקדה ערבית משותפת שתדאג להתעצמות מדינות ערב, והקמת הארגון לשחרור פלסטין "הפתח". ב-1965 החל ארגון זה לבצע בתמיכת ממשלת סוריה פעולות חבלה וטרור נגד ישראל.

סוריה התנכלה לפעולות החקלאיות לאורך הגבול והפגיזה ישובים (ישובי הכנרת). צה"ל הגיב על הפגזות הסורים בירי ארטילרי ובהפצצות של חיל האויר. השיא היה הפלת 6 מטוסי קרב סורים באפריל 1967, דבר שהביא להשפלה קשה של הצבא הסורי. כמו כן ערך חיל האויר וצה"ל התקפות ופשיטות אל מעבר הגבול.

מצרים חתמה ב-4 בנובמבר 1966 הסכם הכנה עם סוריה ובמאי 1966 החלה לממש אותו בטענה שישראל מתכננת לכבוש את סוריה. מצרים החלה להזרים כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני. ב-22/5 הודיע נאצר, שליטה של מצרים, שהוא סוגר את מיצרי טירן בפני אוניות ישראליות.

ישראל התכוננה למלחמה משום שעמדה כעת בפני סכנות קיומיות: שיבוש החיים בגבולות והופר מאזן החימוש בין ישראל לשכנותיה. כמויות נשק אדירות זרמו מבריה"מ לסוריה ולמצרים. כמו כן חופש השיט בימים נפגע לאחר מצרי טירן, ברית צבאית בין סוריה ומצרים וירדן הצטרפה אח"כ. בנוסף לכך הסכם הגנה הדדי בין עיראק ומצרים ומשלוח עירקי נע לכיוון ירדן והוקמה מפקדה ערבית משותפת. תוכניותה של ישראל היו הגנתיות - בלימת צבאות ערב והגנה על שלמות המדינה ורק אז מעבר למתקפת נגד.

הצעדים שנקט נאצר, כמוביל המגמה לחיסול ישראל, בתקופה שקדמה למלחמה:

ג'מל עבד נאצר שאף להיות מנהיגו של העולם הערבי והוא הוביל את מדינות ערב למלחמה בישראל. הסיבות:

  1. נאצר שאף לנקום בישראל על המפלה שספגה מצרים במלחמת קדש ומבצע סיני (1956).
  2. נאצר התחייב לתמוך בסוריה במסגרת ברית הגנה בינהם. הוא הבטיח לסורים לתקוף את ישראל כאשר התנאים יבשילו.
  3. נאצר שאף להיות מנהיג העולם הערבי והאמין שנצחון על ישראל יקנה לו מעמד זה.
  4. צבא מצרים הסתבך במלחמה בתימן, שם ספג אבידות רבות. הייתה זו הזדמנות לנאצר להוציא את כוחותיו מתימן ולהחזיר לצבא המצרי את יוקרתו.

הצעדים שנקט:

  1. הסלמה בפעולות התגמול של צה"ל.
  2. התעצמות רבה בנשק סובייטי. הגיבוי ללא סייג של בריה"מ לערבים היה עבורם גורם מעודד (ברית המועצות הייתה מעונינת ביצירת מתח מתמיד בין ישראל למצרים).
  3. תעמולה - תחנות רדיו יצרו ססמאות של התססה קיצונית, קריקטורות, אמונה ביכולת להשמיד את מדינת ישראל ושכל הסדר אחר פרושו כניעה מוחלטת.
  4. הודעות המודיעין הרוסי שישראל מתכוננת למלחמה נגד סוריה ומרכזת צבא בגבול הרוסי גרמו לכך שנאצר הכריז על סגירת מיצרי טירן, שהוביל לסגירת מפרץ אילת; כינסת חטיבות מצריות לחצי האי סיני ב-14 במאי 1967; פינוי כוחות האו"ם מסיני ב-16 במאי. נאצר דרש ממזכיר האו"ם לפנות את כוחות האו"ם. פינוי זה נעשה במהירות ואף הפתיע את המצרים עצמם. נחתמה ברית צבאית בין ירדן, מצרים ועירק. נאצר היה מודע לבידוד הפוליטי של ישראל. הוא ידע שהיא מגונה על פעולות התגמול שביצעה. גם שגברו ההכנות המצריות למלחמה לא זכתה ישראל לגיבוי בינלאומי בדרישתה לצאת למתקפת מגן ולא הובטח לא כל סיוע. מעצמות העולם (צרפת, בריטניה וארה"ב) אף הודיעו שהן מתנגדות לכל פעולה צבאית ישראלית.

יש לציין כי חילופי השלטון בישראל עם פרישת דוד בן גוריון והחלפתו על ידי לוי אשכול בעל הדימוי ההססני והמיתון הכלכלי הכבד שאליו נכנסה ישראל באמצע שנות ה-60, חיזקו אצל הערבים את התחושה כי ישראל הולכת ונחלשת.

מהלך המלחמה:

חיל האויר: המלחמה נפתחה ב5 ביוני 1967 בשעה 7:45 בבוקר במהלומה אווירית מקיפה, לאחר ימי ההמתנה מורטי העצבים בעקבות חסימת נתיבים בים סוף למעבר ספינות מישראל עליה החליט גמאל עבד אל-נאצר, שליט מצרים.

בשעות הראשונות של המלחמה תקף חיל האוויר הישראלי, בפיקודו של מרדכי הוד, בסיסים צבאיים ושדות תעופה במדינות אויב במבצע שנקרא "מבצע מוקד". תקיפות אלה היוו הפתעה מוחלטת ולמעשה הכריעו את המלחמה מראשיתה בהשמידם את עיקר חילות האוויר של צבאות ערב. חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית כמעט, על כל שדות התעופה המצריים. שדות התעופה הותקפו פעמים אחדות באותו יום וחיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. מייד לאחר המכה הראשונה, הותקפו גם שדות התעופה שממזרח למדינה והונחתה מכה קשה לשדות התעופה של חיל האוויר הסורי והירדני והופצץ גם שדה התעופה העיראקי המערבי ביותר. בניגוד למתקפה היבשתית שכוונה תחילה רק נגד החזית המצרית, ההתקפה האווירית כוונה להשגת עליונות אווירית במשך כל ימי הלחימה. כ-350 מטוסים הושמדו ביום הראשון למלחמה מתוך כ-600 המטוסים שהיו למדינות הערביות הלוחמות.

צה"ל זכה לעליונות אווירית מוחלטת, שאפשרה לחיל האוויר הישראלי להגיש סיוע התקפי נמרץ לכוחות היבשה הישראליים, בצורה הולכת וגוברת במשך כל ימי הלחימה. השליטה במרחב האווירי והסיוע של הכוחות המוטסים שינו לחלוטין את כללי המלחמה הידועים ומול כוחות שריון וארטילריה של צבאות ערב היוו הפצצות מן האוויר את כוח השחיקה בעל העוצמה הרבה ביותר והחישו במידה מכרעת את קצב המלחמה. העורף הישראלי היה מוגן כמעט לחלוטין מהתקפות אוויר במשך כל ימי המלחמה.

החזית המצרית: ביום שני, 5 ביוני ,1967 בשעה 8:15 תקף צה"ל את הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. ההתקפה נעה בשלוש אוגדות, שהיוו שלוש זרועות תקיפה עיקריות ונוספו עליהן שתי חטיבות שפעלו בצורה עצמאית. חטיבה עצמאית נוספת שהייתה אמורה לפעול בציר החוף הועברה לפיקוד מרכז לאחר שהתברר כי אין בה צורך.

הכוח היבשתי התוקף, בפיקודו של אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש, מנה 11 חטיבות וכלל כ-600 טנקים. זרוע ההתקפה העיקרית היתה זו של אוגדת גיסות השריון בפיקוד האלוף ישראל טל, שפרצה בציר החוף של צפון סיני, וכעבור ארבע יממות, הגיעו כוחותיה אל תעלת סואץ בקנטרה ומול איסמעיליה. אוגדת האלוף אריאל שרון פרצה בגיזרת אבו-עגילה, וכוחותיה התקדמו והגיעו כעבור ארבע יממות אל איזור נח'ל.

במהלך יומיים, כבשה את רצועת עזה חטיבה עצמאית מתוגברת, וחטיבה ממוכנת עצמאית פעלה במטרה להטעות את המצרים בתנועות והתקפות מבוימות בנגב הדרומי, בסביבת כונתילה. התנועה השיגה את מטרתה. בימים 7 ו-8 ביוני בסיוע צנחנים, השתלטו כוחות חיל הים הישראלי בים סואץ על שארם א-שייח, ראס נאצראני, א-טור, אבו רודס וראס סודר.

פקודת הנסיגה הכללית שנתן המטכ"ל המצרי ב-8 ליוני הפך את המלחמה לקרב התקדמות, כשבין הכוחות המתקדמים לבין התעלה לא עמד למעשה שום כוח צבאי.

החזית הירדנית: כוחות צה"ל אשר מנו שבע חטיבות בפיקודו של האלוף עוזי נרקיס תקפו את הכוחות הירדניים מכיוון ירושלים, לטרון וקלקיליה, וכמו כן מכיוון עמק יזרעאל. הקרבות היו מהירים, ובחלקם, בעיקר בצפון ירושלים ובפריצה אל העיר העתיקה, היו קשים ביותר ולוו בקורבנות רבים. כוח אחד, של חטיבת הראל כבש את ההרים מצפון לירושלים, עמק דותן וגבעת הראדאר. חטיבת הצנחנים במילואים כבשה את המוצבים הירדניים בירושלים וסביב לה, את תל אל-פול, ארמון הנציב, גבעת התחמושת, מוזיאון רוקפלר, ולבסוף את הכותל המערבי. בתוך פחות משלושה ימים השתלטו כוחות צה"ל על כל שטח הגדה המערבית, על ירושלים המזרחית, והכוחות הירדניים הנותרים, נסוגו כולם ממזרח לנהר הירדן.

החזית הסורית: ישובי עמק החולה ספגו הפגזות סוריות במהלך כל המלחמה. ביום שלישי, 6 ביוני 1967, ניסה גדוד טנקים סורי לתקוף את תל דן ואת קיבוץ דן, אך נהדף על ידי כוחות ההגנה המרחבית, כוחות חיל הרגלים ויחידת טנקים של צה"ל שהוצבו בגיזרה.

רק ביום שישי ה-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית, התרכזו בגיזרה הסורית די כוחות, שנאספו מכל חלקי הארץ (שתי חטיבות הובאו מזירת הדרום וארבע חטיבות הובאו מהגיזרה הירדנית). החל משעות הבוקר ביום זה, תקף חיל האוויר את רמת הגולן במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. במקביל לה הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלוף פיקוד צפון, דוד אלעזר, בהתקפה על רמת הגולן. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבאניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעליה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. בדרום הרמה תקפו כוחות רגלים וצנחנים, את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, ה10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה המלחמה.

תוצאות המלחמה והשפעותיה:

בחזית המצרית: כל סיני, כולל רצועת עזה, בידי ישראל. חופש תנועה ימי אל ים סוף ומפרץ אילת. ב-5 ביוני תקף חיל האויר הישראלי את חיל האויר המצרי והשמיד את מרביתו. כוחות צה"ל הבקיעו את המערך המצרי שהיה ערוך על פי דוקטרינה רוסית. הם כבשו את קדמת סיני. בשלב השני מוטטו את המערך המצרי בעומק סיני ובשלב השלישי הדפו את הכוחות המצריים לעבר התעלה. ב-8 ביוני הגיעו אל שפת התעלה. כמו כן כבש צה"ל את קצה האי סיני, שארם-א-שייח.

בחזית הירדנית: שני מישורים: באחד, צה"ל כבש את כל הגדה המערבית ואת רוב שטחי הגדה (יהודה ושומרון) ללא קרבות של ממש. במישור השני התמקדו הקרבות בכיבוש העיר העתיקה בירושלים. הקרבות על ירושלים היו קשים משום התנגדותו העיקשת של הלגיון הערבי (גבעת התחמושת, בית הספר לשוטרים, מוזיאון רוקפלר). ירושלים נפלה ב-7 ביוני. כוחות צנחנים פרצו דרך שער האריות (דגל ישראל על הכותל, מוטה גור: "הר הבית בידינו!"). באותו יום כבשו כוחות צה"ל את חברון, בית לחם, השתלטו על גוש עציון. בידי הירדנים נשארו רק גשרי הירדן.

בחזית הסורית: לאור ההפגזות הבלתי פוסקות של הסורים את הישובים שלמרגלות רמת הגולן הוחלט לכבוש את הרמה. המלחמה התנהלה יומיים (10/6-9). כוחות צה"ל טפסו אל הרמה ונאלצו לכבוש חפירה אחר חפירה ולטהר אותה מעמדה סורית. חיל האויר הפציץ ללא הרף את הרמה. תוך יומיים כל רמת הגולן, מהבניאס בצפון ועד אל-חמה בדרום וקונטרה במזרח בידי צה"ל.

קווי הפסקת האש: ב-10 ביוני נכנסה לתוקפה הפסקת אש כללית עם מצרים, ירדן וסוריה. שטחה של ישראל גדל פי ארבעה, וכל מקורות המים הוי כעת בידי ישראל. צה"ל החזיק ברמת הגולן, בסיני ובגדה המערבית - יהודה ושומרון. ישובי עמק החולה והירדן לא הוטרדו עוד בידי הסורים.

משמעות תוצאות המלחמה והשפעותיה:

במישור הצבאי: נצחון מזהיר של צה"ל שגבר תוך שישה ימים על צבאות ערב.

במישור הטופוגרפי: ישראל גדלה פי 4. בתום המלחמה כבש צה"ל מידי הסורים את מרבית רמת הגולן וברכס החרמון השתלט על שטחים בגובה של 2,200 מטר מעל פני הים. מידי המצרים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בשנית על ידי ישראל לאחר שהושבו במלואם בתום "מבצע קדש". מידי ממלכת ירדן נכבשה הגדה המערבית ושוחררה העיר העתיקה של ירושלים, כמעט אלפיים שנים לאחר שהוגלו ממנה תושביה העברים על ידי רומא. השטחים הללו הקנו לה תחושת בטחון.

במישור הכלכלי: השליטה על חצי האי סיני נתנה לישראל בארות נפט. מפרץ אילת שנפתח אפשר פיתוח מערכת של יבוא וייצוא מאסיה ומאפריקה. בעקבות הנצחון הגיעו לארץ תיירים רבים, בעיקר יהודים, אשר חשו הזדהות עם מדינת ישראל. בתקופה זו החל גם מאבקם של יהודי בריה"מ לעלות לארץ. בארץ הייתה אופוריה על הנצחון המזהיר. המיתון פג במהירות והחלה תקופת גאות שבאה לידי ביטוי בבניה והשקעות הון, הגדלת היצוא, יצירת מעמד ביניים, כח העבודה החל לעבור בהדרגה לידי ערביי השטחים, בעיקר בתחום הבנייה. צה"ל התעצם.

במישור ההתישבותי: עשרות ישובים הוקמו בחבל ימית אשר במדבר סיני, ביהודה ושומרון וברמת הגולן. ירושלים ורמת הגולן סופחו למדינת ישראל. אחוד ירושלים היה אחת התוצאות הבולטות של מלחמת ששת הימים.

במישור החברתי-פוליטי: ההתיישבות בשטחים יצרה פילוג חברתי. נוצרו בעם שתי קבוצות עיקריות: האחת קוראת להתיישבות בכל שטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, כיוון שהיא רואה בחלקים אלה חלק בלתי נפרד מא"י, מקבוצה זו יצאה תנועת גוש אמונים, אשר עומדת בראש ההתיישובת ביהודה ושומרון. לעומתם ציבור אשר מתנגד להתיישבות בשטחים בטענה שאלה שטחים כבושים. מקבוצה זו יצאה תנועת "שלום עכשיו". הפילוג החברתי יצר גם פילוג פוליטי, כאשר מפלגות הימין מגלות נטייה לאידיאולוגיה של "גוש אמונים" ומפלגות השמאל תומכות ברעיון שהשליטה באוכלוסיה הערבית פוגעת בבסיס המוסרי של הציונות. (סביב שטחים כבושים אלו בהם הוקמו התנחלויות מתקיים כיום מאבק קשה בין ישראל לפלשתינאים).

במישור המדיני: תוצאות המלחמה מבחינה מדינית נמצאים במחלוקת עד עצם היום הזה. חצי האי סיני הושב למצרים במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים. שטחים בערבה שנכבשו מירדן הושבו לה במסגרת הסכם השלום עמה אך הוחכרו לישראל, במסגרת ההסכם, ל-99 שנים. רמת הגולן סופחה לישראל והוחל בה החוק הישראלי. רצועת עזה נותרה בידי ישראל לאחר שנשיא מצרים, אנואר סאדאת, סירב לקבלה. הגדה המערבית נותרה בשליטת ישראל לאחר שחוסיין, מלך ירדן, ויתר על השליטה בה. במסגרת הסכמי אוסלו נמסרו חלק מן השטחים המוחזקים ברצועת עזה ובגדה המערבית לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה בעקבות אותם הסכמים. ביתר השטחים נותר השלטון הצבאי של ישראל והתפתחו בהם התיישבות רחבה של ישראלים (התנחלות).

במישור הבינלאומי: מועצת הבטחון של האום קיבלה את "החלטה 242" האומרת שעל ישראל לפנות את השטחים הכבושים. מדינות הגוש הקומוניסטי ניתקו את יחסיהן עם ישראל. צרפת הטילה אמברגו נשק על ישראל. הבעיה הפלשתינאית - בעקבות המלחמה עלתה חשיבותו של הגורם הפלשתינאי בסכסוך הערבי-ישראלי. הפלשתינאים הקצינו את עמדותיהם ומדינות ערב תמכו בהן. רוב עמי המערב חשו אהדה עצומה לעם היושב בציון על גודל ניצחונו וזאת בעיקר בשל המלחמה הקרה ותמיכתה של ברית המועצות, אויבתם הגדולה, בערבים דווקא. מדינות ערב ספגו השפלה קשה, בעיקר המשטר המצרי ונאצר, שאיבד רבות מיוקרתו כמנהיג האומה הערבית, יזם את מלחמת ההתשה אך מת ב-1970. מייד לאחר המלחמה הכריזו מדינות ערב בוועידת חרטום על "שלושת הלאווים": לא שלום עם ישראל, לא משא ומתן עמה, ולא הכרה בה.

במישור הבטחוני: צה"ל נאלץ להתמודד עם מלחמת התשה ארוכה וכואבת עם מצרים בגדות תעלת סואץ ועם חוליות מחבלים של ה"פתח" שחדרו מירדן. מלחמת ששת הימים הייתה המלחמה המזהירה ביותר, אלא שמיד לאחר המלחמה נאלץ צה"ל להתמודד עם שתי בעיות קשות - מלחמת התשה בתעלה וחוליות אש"ף מירדן. בשני המקרים ספג צה"ל אבידות קשות ונאלץ להגיב בפעולות תגמול רבות.

מאמר זה מכיל קטעים מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. לפיכך, מאמר זה נמצא תחת הרשיון החופשי GNU Free Documentation License